מברלין ל..איפושהו(3): וורליץ

השותף של דוד הניד בראשו בתוקף כשהסברתי את תוכנית הנסיעה לוורליץ. 'לא לא לא', הודיע, 'זה עובר בדיוק דרך כל השבילים המסומנים'. תהיתי בקול מה רע בזה, והוא הביט בי בזלזול. 'הנה, תתחיל מגשר הרכבת פה, קח ימינה, שמאל, יש פה שביל קטן לא מסומן, אבל אתה תראה אותו..' וכך המשיך, שקוע בעצמו, בהסבר המסלול. 15-20 קילומטר לכל כיוון בדרכים פראיות יפייפיות לטענתו. קלי קלות.

[וורליץ מרחוק. כמה תמונות פסטורליות אפשר להכניס בבלוג אחד בשבוע?]

הוא צדק וטעה כאחד. דרך אכן מקסימה – אבל ממש לא קלי קלות. כל עשר דקות עצרתי לשאול הכוונות, ובסוף דבקתי לחבורת רוכבים נחמדה שנסעה לאותו המקום. עברנו שלוליות ענק, גבעות, יערות והמון מזכרות מתקופה עתיקה. שרידים שהיו סתם ככה מפוזרים באמצע הדרך. בלי שלט, סימן או הסבר.

[הדרך לוורליץ. איכות התמונה לא מצדיקה את יופי הנוף. פסלים עתיקים, דרך על גבעה מוגבהת, ערפל ושלוליות]

וורליץ (הוגים כמו 'ברליץ' רק עם 'וו') היא עיירה, יער ומה שנקרא 'גנים בריטיים'. אתר מורשת עולמית. מקום רחב ידיים, עתיר אגמים, גשרים וארמונות עתיקים – יחד עם צמחיה מוקפדת ויחודית, מבוך, וכמובן: כפר פסטורלי שמלווה אותו. בסופ"ש שהגעתי התקיים שם פסטיבל הרובים, אך הוא התחיל כמה שעות לאחר שעזבתי ולא הצלחתי לגלות מה זה. ואולי מוטב כך. אגב – אסור להיכנס לשם עם אופניים. ברברים.

[דוכן הליקרים בבזאר בוורליץ. הכל בייצור מקומי. במהלך השהות במדינת סקסוניה-אנהלט ראיתי הרבה יותר חנויות מהממוצע הגרמני של מוצרים מקומיים. מסתבר שהתושבים פטריוטיים למדי בתוצרים שלהם. קניתי ליקר קטן. אחרי יומיים הבאתי אותו מתנה לזוג שאירח אותי בביתו].

הסתובבתי קצת, ישבתי עם כוס קפה ועוגה גדולה*, קניתי בקבוקון ליקר צנוע מקומי בבזאר, והלכתי ביער. לבד, וורליץ היא מקום די משעמם. ביחד אפשר לאכול ארוחת צהריים ארוכה, להשכיר קיאק ולשוט באפיק הנחל, או לנסות להיכנס ולצאת מהמבוך תוך עשר דקות. בדד? ניתן להינות מהיופי ומההליכה שעתיים-שלוש. אחרי זה ארזתי את הפקלאות וחזרתי לדסאו.

————
* הזמן בו אכלתי את העוגה בבית הקפה היה הרגע היחיד בטיול שנתקלתי בישראליים. חבורה די גדולה שלבטח באה עם טיול מאורגן. אחד מהם הצביע עלי ואמר לחברו, 'איך הגרמנים האלה אוהבים עוגות!'. חייכתי ונופפתי אליו לשלום. אחרי זה הוא הוסיף שהגרמנים מאד ידידותיים.