המדף הז'אנרי: הפולשים – מייקל מרשל סמית'

בסיאטל נרצחים בנו ובתו של פיזיקאי תיאורטי ללא סיבה נראית לעין, ובמרחק שעה משם תוהה ג'ק וויילן לאן נעלמה אישתו כשבדיוק באותה דקה, מכר מהתיכון מתקשר אליו באופן לא צפוי. הפולשים הוא מותחן עם נגיעות מדע בדיוני, כך שבצורה טבעית ביותר כמו כל מותחן בעולם, הנקודות האלו מובילות לתפניות חדות מהר מאד שיתחברו ביחד בסופו של דבר. יותר מזה אין מה להרחיב על העלילה. לא כי היא לא טובה – אלא כי היא לא מה שחשוב פה.

מה כן חשוב? טון הכתיבה של מייקל מרשל סמית' (מייקל מרשל מעתה ברשותכם. שזה גם השם בו הוא חתם על הספר בגירסא האנגלית המקורית שלו). טון כתיבה מעולה. ענייני, שלם, מלא בדמויות עגולות, אבחנות חדות ודקות על החיים בכל פרק שגרמו לי לדפוק על המצח ולאמר 'אלוהים! כמה שהוא צודק!' -ופרוטוגניסט מאד מעשי. ואמין. הספר עובר בין גוף ראשון של ג'ק ויילן – הגיבור הראשי ואחלה גבר שבעולם – לבין גוף שלישי של כל שאר הגיבורים. אם הוא היה נשאר עם ויילן כל הזמן, וודאי הייתי מעניק לו עוד איזה חצי נקודה בדירוג.

זהו הספר השני של מרשל שאני קורא – כשהראשון, אחד משלנו, היה אחד הספרים הטובים שקראתי השנה. בטח בשלישיה המובילה שבהם. הפולשים לא נמצא בסקאלה שלו – הוא ספר מתח מרתק למדי אבל יחסית באנאלי – ואילולא המחבר שלו היה מוכר כסופר מד"ב, אני לא בטוח שבכלל היינו מתייחסים אליו כיצירה ז'אנרית. מצד שני – כספר מתח הוא עושה את העבודה שלו – כשהמד"ב מבצבץ מדי פעם אבל לא מפריע יותר מדי לאקשן ולתעלומות. אני לא יודע אם קהל הקוראים בארץ מאוהב במייקל מרשל, או שמא אלו החבר'ה בינשוף שמתעקשים, לשמחתי, לתרגם כמעט כל דבר פרי עטו לעברית. אבל לי אין תלונה. אם גם יצירה בינונית כמו זו הנוכחית מצליחה לסחוף אותי לשבוע קריאה ברכבת התחתית עליז (זה הטריק החדש: לקרוא ספרים, קריאה או מתמטיקה, בזמן הנסיעות הלא נגמרות בברלין) – אז וודאי שאדגום כל דבר אחר שתרגמו. אבל עד שאעשה זאת, אשמח לשמוע המלצות לאילו מספריו כדאי לגשת בפעם הבאה.

בעיה אחת שראוי להדגיש: הספר מסתיים… מוקדם מדי. בערך חמישים עמודים אחרי הנקודה בה הייתי בוחר להתחיל את העלילה האמיתית. הוא משאיר אחריו מלנתלפים שאלות, וגם נותן תחושה לא סגורה ושלמה. סתם, שתבינו שאם עשרים עמודים לסוף נדמה לכם שלא נשארו מספיק אותיות כדי לסגור את כל הקצוות – אז כנראה שיש צדק עימכם.

[ביקורת קצרה, אז אפשר להוסיף שאלה לא קשורה בסוף: היות ויצא בסוף ספטמבר ספר חדש של טרי פראצ'ט – I Shall Wear Midnight – הרביעי בתת-סדרת (בתוך עולם הדיסק) טיפני אקינג שלו – והיות ונפל לידי, במקריות מוחלטת, אוסף גדול של ספריו (קולגה שעזבה את ברלין השאירה לי אוסף ספרי מד"ב באנגלית על השולחן המשרד) – איך היא התת-סידרה הזאת? ראוי לציין שאני אוהב אך לא מעריץ עד כלות את פראצ'ט. לצד יצירות מופת שלו, כמו 'אלים קטנים' וסדרת השומרים – היו לו גם לא מעט ספרים שגרמו לי לספור עמודים בחוסר סבלנות לקראת הסוף. אז איך טיפני אקינג? היא מהשוות?]