בתים מבפנים 2010 – ירושלים

תהליכים מתרחשים אצלי לאט בהתחלה, עד שמגיעה נקודת פריצה מסוימת שהם הופכים לנהר שוצף. ככה מתרחש עם תהליך התמכרותי לירושלים: העיר המרתקת בישראל מבחינה תרבותית (לא תרבות עכשווית – זו ת"א) ואחת המעניינות בעולם. שלא לדבר על זה שהיא גם מקום נאה למדי. את התירוץ להגיע לירושלים בזמן הביקור בארץ סיפק בצורה מושלמת אירוע בתים מבפנים שהתקיים בסופ"ש השני של אוקטובר. הוא התחלק ליומיים: בשישי היו דברים יותר אורבניים וישראליים – ובשבת התרחשו הביקורים במקומות של גויים למיניהם. אנחנו הגענו בשבת. לא בגלל שאנו סנובים לתרבות ישראלית, אלא סתם כי שאפנו להתחמק מהבלאגן שהיה צפוי ביום שישי (ומקורות יודעי דבר טוענים שזה אכן היה יום עמוס ביותר).

החלטתי לכתוב לייב-בלוג בדיעבד של האירוע. יהיו פה כל מיני פרטי מידע בין שלל בדיחות פרטיות.

9:36: הדביבון מאחר בשש דקות לנקודת המפגש בצומת שורש.

10:05: כל השאר מגיעים סוף סוף לשורש ונוזפים בדביבון על שש דקות האיחור שלו.

10:35: חונים בירושלים בכחול-לבן ומקווים שזה מותר בשבת. חניה בישראל היא תמיד סוג של הימור. גם אם תעבוד לפי כל הכללים עדיין יש סיכוי שפקח עיוור צבעים – או אנאלפבת – ידפוק לך דו"ח.

10:45: המושבה היוונית בירושלים. הפתעה בדמות תור נחשי ארוך ותוסס מחכה לנו בפתח בית ד"ר אפקלידס. מי שהיה מעמודי התווך של הקהילה היוונית בארץ בתחילת המאה ה – 20. תור? נחשי ארוך? בפתח בית שמעולם לא שמענו עליו בשכונה שעד היום טרם ידענו על קיומה? שיערנו שזה לבטח מהווה סימן רע למצב התורים בהמשך היום. בדיעבד טעינו, והתור בבית הד"ר היווני היה הארוך באותו היום. מה שמראה שישראלים לא הולכים לסיורים לפי עניין, אלא על פי זמינות החניה באיזור.

10:46: הוחלט לוותר על התור וללכת לסיור בן כשעה בבתי הקברות המשיחי היהודי והטמפלרי הפחות-היהודי. לא משום שאלו האתרים המעניינים בעולם, אלא משום שהם היו הקרובים והפנויים ביותר באיזור. חוץ מזה, חלק מאיתנו ניחן במקבריות בריאה

10:49: החלק שלא בורך באותה מקבריות מפעיל את כובד משקלו על ההחלטה. מסתבר שיש אנשים שלא מתחברים לקטע של בתי קברות. השתתפותנו בסיור מבוטלת.

11:00: הכנסיה הארמנית במושבה הגרמנית (רחוב עמק רפאים 1). מקום שהתפרסם בעיקר עקב קמפיין זועם נגד בניית מלון גדול לידו. הרומנטיקנים רואים בכנסיה המאולתרת, שתוכננה כמתנ"ס גרמני במקור, שריד דינוזאורי לתקופה שונה. המעשיים מדמים את הבית הגדול והגס לאורווה משודרגת. את ההרצאה הקצרה שנערכה במקום היה קשה לשמוע – גם בגלל אקוסטיקה בעייתית, וגם בגלל, כמו תמיד בישראל, רחש קהל תמידי ועקשן. אבל למדנו קמעה על בעיות הארמנים בארץ (הגדולה שבהן היא שאין כמעט ארמנים בארץ) ועל היסטורית העם והמקום.

11:30 (בערך): אני יודע שתושבי ירושלים לא מחבבים את הממילא. יודע. אבל עבור תל אביבי ממוצע מדובר בקניון מודרני נפלא, מעוצב היטב שמשתלב היטב ברוח הסביבה. עכשיו יבואו אנשים מהקהל וינזפו בי עד שאאלץ לבלוע את הנייר הדיגיטלי עליו נכתב משפט זה.

12:30: הביקור בכנסייה הארמית\סוריאנית\סורית אורתודוקסית היה אולי ההיילייט היומי. בשביל כאלה מקומות מגיעים לעיר העתיקה בירושלים. קהילה קטנה של עם שחשבתי שנכחד מזמן (ארמים הם לא ארמנים. ארמים באים מהתנ"ך. ארמנים באים מטורקיה), מקום נסתר להפליא ואירוח מסביר פנים. הארמים, כך למדתי, נמצאים כיום בעיקר בהודו – עם קהילות קטנות שמפוזרות בעולם. הכמרים בקהילה הם קצת כמו חיילים שמוכנים להישלח כל רגע לאיפה שצריך אותם. והם אוהבים לארח ולהסביר. באמת – אמרו לנו שאם מגיעים לאיזור, גם אם המקום לא פתוח, אפשר לצלצל בפעמון או לדפוק. ובמידה שיהיה שם מישהו עם כמה דקות פנויות, הוא ישמח להראות קצת. להסביר.

13:30: חומוס באבו שוקרי.

14:30: מרד! מתחת לאפי חומק חלק הארי של החבורה לקפה ושטרודל בהוספיס האוסטרי. מה שהביא גם את רגע הכמה-חבל-שאיני-רעב היומי: מגישים בהוספיס האוסטרי שפצל! שזה אטריות שמרים גרמניות\אוסטריות\צרפתיות. המנה האזוטית יחסית הזאת, שעולה ע"פ רוב גרושים בגרמניה ומוגשת אפילו בקפטריה באוניברסיטה, הפכה בארץ למין מנת גורמה מוזרה. שמוגשת בשרקוטרי ובכרמלה בנחלה. פה היא מן הסתם אותנטית יותר, פלצנית פחות – ואולי גם זולה במקצת. אם כי לא פשפשתי במחיר. אפרופו שרקוטרי: סעדתי שם את ליבי באחת מנקניקיות העגל הטובות שדגמתי בחיי. וזו הכרזה די מפוצצת ממי שבשנתיים האחרונות סעד במיטב המסעדות הגרמניות.

15:00: שער שכם ,שמוביל למזרח ירושלים, טובל בניחוחות חו"ל אוריינטליים. כאילו נפלתי לרגע לתחנה המרכזית במען שבירדן. משם יוצא רחוב דרך שכם שמוביל לגן הקבר ולכנסייה הדומנקינית. בדרך עוברים בעוד שוק נודד מאולתר על רצפות הרחוב, ובצמתים עומדים מנגליסטים שמוכרים קבב משופד על האש בפיתה במחיר מציאה. בתחנה המרכזית של מזרח ירושלים, הטבעיות בה רשומים על האוטובוסים יעדים כ'רמאללה' או 'יריחו', גורמת לרחש מוזר בלב. מיהרנו להיכנס לכנסייה הדומינקנית רגע לפני שהרחש יהפך לרעש.

15:05: כנסיית סטפנוס הקדוש היא המרשימה בה נתקלנו בביקור. לווא דווקא כמבנה כנסייתי, אלא יותר כקומפלקס דתי עם גן נאה ורגוע, קברים תת-קרקעיים מבהילים וספריה. ספריית 'אקול ביבליק'. אחת משתי הספריות הגדולות מבין הישנות שבירושלים. נאמר לי שהיא סגורה היום עקב חשש מנזק לספרים בידי מבקרים, ושבין כה וכה הכניסה מותרת לבעלי עניין מיוחד ובתיאום מראש. לא ברור אם אני, ששוקד בעצלתיים על כתיבת ספר חובבני על ירושלים, מוגדר כאחד מאלו שיכולים להיכנס לשם? ארד לעומק העניין בהזדמנות הקרובה.

16:00: בגן הקבר מקבל את פנינו מדריך צעיר, חביב, ידידותי, אנרגטי ו.. דובר עברית כשפת אם! כמעט נפלנו מהכיסא! מסתבר שהוא גדל בקהילה המשיחית היהודית, וכך הגיע מפה לשם לעבוד כמדריך בגן הקבר – אחד משני המקומות בהם חושדים שנקבר ישו רגע לפני שקם לתחייה. הוא גולל בפנינו את אחד הסיפורים, וסליחה על קוראינו הנוצרים, המגוחכים ששמעתי מעודי: מצאו במקום קברים ישנים, שעלולים – או לא – להיות מתקופתו של ישו. מלבד זאת גם ישנו שם סלע שעם דמיון רב יכול להיות מדומיין כגולגולת. איך מפה מגיעים לכך שזוהי הגולגלתא בה נקבר המשיח הנוצרי? נשגב מבינתי. אם כי אני חושד שמדובר בטריק מגלומני של בעל הקרקעות שחיפש דרך זולה להעלות את ערך השטח.

17:00: החברה אוכלים כנאפה אצל ג'פאר, בזמן שאני מצלם פירמידות זעתר וקונה יוגורט מיובש נהדר. יומיים לאחר מכן הוספתי חתיכה נדיבה ממנו למנת תפו"א, אורז ותרד – וקיבלנו, יחד עם קצת תיבול הודי, מעדן מלכים צמחוני.

17:30-18:00: הבייתה! מצוייד בשלושה כרכי פנדורין שאירחו לי חברה בימים שלאחר מכן, התגלגלה באטיות מכונתי השמנמנה בדרכה לת"א העירנית. יופי של יום. יופי של עיר.