ביקורות סרטים לסופ"ש חולה

צפיתי לפני שלושה ימים בטרון: מורשת, ואיבדתי בבת אחת את אהבתי לקולנוע. איך סרט כה יפה ויזואלית יכול להיות כה משמים עלילתית? כדי להחזיר את החשק שאבד אירגנתי לעצמי שלושה ימי מחלה קשה. בשניים מהם אפילו לא יכולתי לדבר כי אבד הקול! יצא שצפיתי המון בסרטים, סדרות ויוטיוב.  כידוע, הבלוג הזה מושפע עמוקות מעיסוקיו הרגעיים של בעל הבלוג. ואם בעל הבלוג צפה בסרטים, אז פוסט ביקורות סרטים קצר תקבלו. לא כל מה שצפיתי נכנס לפה; על חלקם אני לוקח את הזכות לכתוב יותר בהרחבה פוסט בהמשך השבוע.

מרתון ביל מאריי

כולם מדברים על סינדי לומט, רק אני מדבר על ביל מאריי. מאריי הוא אחד השחקנים האהובים עלי מאז ומתמיד. למרות זאת, גיליתי שהעולם מלא בסרטים שהוא עשה וטרם צפיתי בהם. חיש מהר נאספו חלקם. הנה הם, מהטוב לרע:

לקום אתמול בבוקר (Groundhog's Day): סרט עם קונספט מבריק שגרר אחריו אינסוף מחוות ופרק אחד מצוין של על-טבעי. ביל מאריי הוא חזאי ציני אגוצנטרי שנתקע ביום ספציפי. משמע, לא משנה מה הוא עושה במהלך היום, הוא תמיד קם בבוקר ומגלה שהיום מתחיל מחדש. עד ש.. לא אגלה לכם. אבל רק אומר שזו קומדיה רומנטית אז כבר תבינו לבד. סרט מעולה בז'אנר שלו: חכם, מצחיק, נוגע ללב ומציג המון ממאריי.

האיש שידע מעט מדי: מאריי מגלם אמריקאי שנקלע בטעות למזימת ריגול מתוחכמת שהוא בטוח שהיא סוג של הצגה. זה נשמע מטופש – וזה אכן מטופש, אבל גם מצחיק להחריד. פשוט סרט כיפי. ואני אומר זאת למרות שהוא נוגע בשלושה ז'אנרים שאינני סובל באופן כללי: פארודיות, קומדיות טעויות וסרטי ריגול.

המירוץ לצמרת של מקס פישר (Rushmore): סרט של וס אנדרסון – והבמאי של משפחת טננבאום ומר שועל המופלא לא יכול לפשל. זה הסרט הרביעי שלו שאני רואה (מתוך שישה!) וכולם עד עכשיו היו מעולים. צריך עוד להשלים: עמוק במים ופשיעות קטנות שהוא גם סרט הבכורה שלו. המרוץ לצמרת של מקס פישר מציג את כל השטיקים הרגילים של וס אנדרסון: דיאלוגים מוזרים ולא תמיד טבעיים, דמויות שקל לתהות אם יש להן איזשהו קשר למציאות, שלל טיפוסים מוזרים ועלילה בעלת הגיון פנימי חזק. מי שאוהב את אנדרסון, כמוני, יאהב גם את הסרט הזה. ומי שמעולם לא צפה בסרט שלו, חייב לראות את משפחת טננבאום בהקדם האפשרי, ואז להתאהב באליוט סמית'.

מהומה במועדון (Caddyshack): קומדית פולחן אמריקאית שציטוטים שלה רצים חופשי בסרטים אחרים וגם במסיבות של אמריקאים שהיו ילדים בשנות השמונים. או כך סיפרו לי לפחות. הבעיה היא שאם אתה לא אמריקאי, אז סיפורם של ילדי תיכון שעובדים כנושאי כלים במגרש גולף בחופש הגדול לא ממש מדבר אליך, וההומור לא מצחיק אותך רוב הזמן. יוצאי דופן: ביל מאריי אהובנו שמשחק לאורך כל הסרט משחק באגס באני-אלמר פאד עם חפרפרת, וסינדי מורגן – הדבר הכי יפה שראיתי על המסך מזה הרבה הרבה זמן.

מה הסיפור שלך בוב?: למה ביל מאריי הוא בכל זאת לא ג'ק ניקולסון? כי הוא לא מסוגל לגלם חולה איי.סי.די היפוכונד ופאראנואיד בצורה נוגעת ללב. אבל בסרט הזה הוא מנסה. בוב הוא בחור בעייתי קצת, שנחרד מכל דבר בעולם, ובעיקר נחרד לגלות שהפסיכולוג שלו יצא לחופשה של חודש. כמובן שהוא ישר מצטרף אליו – למורת רוחו של הפסיכולוג יש לציין – מה שמביא לשלל סיטואציות מטופשות שהייתי שמח לספר לכן עליהן אילולא הייתי מפסיק את הצפייה באמצע. לא בא לי בטוב הסרט הזה.

פינת הקולנוע הזר

נביא: אפוס פשע צרפתי מהמם שגם היה מועמד לפרס הסרט הזר באוסקר האחרון. סיפור שנות כליאתו של מאליק אל דיאבנה – צעיר צרפתי ממוצא ערבי בן 19 – ועלילת הפיכתו מאסיר פעור לברון פשע. העלילה מסתעפת, איטית, מורכבת ומעניינת. סרט שמתחיל קצת לאט, אבל תוך שעה (מתוך שעתיים וחצי) שואב אתכם פנימה עד שבסוף לא תרצו שהוא ייגמר. זוהי חווית צפייה אינטנסיבית מאד, ואחריה אובד החשק לסרטים לשאר היום. בכל זאת, צריך לעכל רגע את מה שראיתם.

רגע של קומדיה אמריקאית טיפשית

Date Night: קומדיה מטופשת של סטיב קארל (המשרד) וטינה פיי האלוהית (30 רוק). כמו האיש שידע מעט מדי, גם כאן מדובר בקומדיה של טעויות בו זוג נשוי מ – ישמרנו שם – ניו ג'רזי, נקלע לערב של טעויות בעיר הגדולה שכולל המון פושעים לא יוצלחים, מזימות וקטעים מופרכים. בימים כתיקונם אין לי סבלנות לסרטים שכאלה, אבל כשהכוכבים הם שניים מהקומיקאים האהובים עלי בעולם, אפשר להבליג. בשורה התחתונה זה סרט כיפי. לא משנה עולמות, לא הקומדיה של העשור או השנה – אבל בהחלט משהו שכיף להעביר איתו ערב. מצד שני, משיתוף פעולה של קארל ופיי ציפיתי לקצת… יותר. אולי בסיבוב הבא?

סיום עם סיטקום בריטי

מירנדה: סיטקום בריטי שזכה בפרס הסדרה החדשה הטובה ביותר בטקס פרסי הטלוויזיה 2010 של בריטניה. סיטקום סמי-אוטוביוגרפי המבוסס על חייה של מירנדה – הכוכבת – ועבודתה הזוהרת בחנות הטריקים שלה. מירנדה היא בחורה גדולה עם תספורת לא מוגדרת, ועל כן זכתה לכינוי 'קווין קונג' (שכבר אימצתי לשותפה שלי) או 'היי אתה!' שמגיע בדר"כ מאנשים שחושבים שהיא גבר. העונה הראשונה היא בהחלט לא יצירת מופת, אבל גם בהחלט דרך לא רעה להעביר כמה שעות מחלה.