מסעותי במארק ברנדנבורג

שוב האביב, ושוב הגשמים והרוחות, ושוב ימי השמש הגרמניים משולבים בשדות ירוקים אין קץ, וטירות מתחבאות בין יערות עד לצד אגמים רחבי ידיים שקוראים לך למצוא את החופים הסודיים שלהם.

ושוב אני רוכב ביניהם.

1869: הסופר הגרמני תיאודור פונטנה (Theodor Fontane) מפרסם את הראשון מחמשת כרכי 'מסעות במארק ברנדנבורג'. יצירת ענק שמתארת את ההיסטוריה, התמונות, הנוף, האנשים והמבנים במדינת ברנדנבורג בה גדל וחי הסופר. המדינה שמקיפה את ברלין. בלילה שביליתי בבלוסין לפני כמה שבועות, עיירה קטנטנה באמצע שום מקום, נערכה הקראה ספונטנית של כתבי הסופר לצלילי מדורה בוערת. המקריא, בחור גרמני, שיער בלונדיני, שביל בצד, וחליפה לא אופנתית עליו, הצית את דמיוני.

2011: ניימן קדחתני חוזר לברלין ומחליט לחדש את טיולי האופניים שלו בברנדנבורג. כבר לא נותר הרבה שלא ראה. אופניים אין לו כרגע, והוא מקדיש שבועיים למאמצים כבירים למציאת האופניים המושלמים. כאלו שהם גם טובים, גם חוקיים וגם לא יגזלו מעט הפרוטות שבכיסו. בסוף הוא מצא כאלה: הרוסים לגמרי, אבל עם פוטנציאל. שישה יורו עלה לתקן אותם – קצת בעזרת אנשים וקצת בעזרת סרטוני יוטיוב. הוא מאד גאה בהם.

באותו הזמן בערך מתכננת קאיה שאני אתכנן לשנינו טיול אופניים באיזור האגמים הגדולים.

אופניים יש לה, בערך: בלי הילוכים, בלי מעצור יד, בלי שרשרת תקינה ובלי סטייל. אבל היא נורא אוהבת אותן ומשוכנעת לגמרי שיעמדו במטלה!

מצויידת בקסדת הרכיבה שלי, משקפי שמש כהות, קרם הגנה משל יצאנו לחקור את הסהרה, ומכשיר למדידת קצב הלב וכמה קלוריות שרפה היום בהתאם לתוכנית האימונים שלה – היא מדדה באיטיות מאחורי. כל שתי דקות נשמעת צעקה דקה 'חכה לי! אתה יודע כמה אני לא אוהבת להישאר לבד ביער!'

רכבנו באיטיות. קאיה מתאכזבת לגלות שאת הכל כבר ראיתי. אבל כשמגיעים ללנין (Lehnin), נדלקות עיני. זוהי עיר קטנה עם מנזר מפורסם. שנה שעברה נכשלתי להגיע אליו, ופיתחתי אובססיה לנושא.

הפעם זה צלח, ובאיזור חמש ישבנו, מצויידים באייס קופי מהסופר המקומי, במגרש חניה. שותים, נחים ואוכלים שוקולד.

אז הגיע פול.

[פה ישנו!]

פול. פול בן שלושים. הוא חבר בשתי להקות פאנק רוק, ועובד במפעל היחיד שנמצא בסביבה: מפעל לייצור משקאות קלים.

הוא נולד וגדל בכפר, ואף פעם לא מתכוון לעזוב. לפני כשש שנים קנה בקתה ביער, ועזב סוף סוף בית הוריו. זה לא חוקי בגרמניה לחיות באופן קבוע בבקתות ביער; בעיקר כאלו בלי מים וחשמל. אבל פול בחור עקשן, וכך הלך תהליך הרישום שלו מול הפקיד בעיריה:

– עברתי דירה לדרך העצים מספר 1.
(הפקיד, בודק במחשב)
– אין כזה מקום, דרך העצים מספר 1.
– אבל אני גר שם!
(הפקיד נבוך, קורא לפקיד נוסף. הסצינה חוזרת על עצמה כמה פעמים. עכשיו מגיע הסופר-פקיד הבכיר הרביעי)
– פול: עברתי דירה לדרך העצים מספר 1.
– אין כזה מקום, העצים מספר 1.
– אבל אני גר שם!
– אהמ. טוב, אם אתה גר שם אז כנראה שיש דבר כזה. שניה, אתקן.
(חמש דקות מאוחר יותר יצא משם פול עם תעודת מגורים חדשה. שמח ומאושר).

בשנה הראשונה דאג לחשמל. המים התעכבו חמש שנים, ובזמן הזה חי ממי באר אותם בדק תכופות במקום העבודה כדי לוודא איכותם. הוא לוקח אותנו לטיול ארוך ביער. דקה הליכה מהבית כבר מגיעים לאגם גדול אותו מכנה פול 'האמבטיה הפרטית שלי'. משם אנו משרכים דרכנו בין שבילים בצוותא עם כלבתו.

ישנו בבקתה שמאחורי הבקתה שלו: מקום קטן שתפקד כלול עד שפול עשה ממנו חדר הארחה לא רשמי. אין שם חשמל או מים, אבל לנו יש פנס.

שתינו בירה ואז הגיעו חברים שלו. כולם גדלו בכפר. אלינו הם מדברים בגרמנית תקנית – אבל אחד עם השני הם מפטפטים בדיאלקט לא מובן: ברנדנבורגית. קצת כמו ברלינאית אבל יותר כבד. שבעה אנשים במכונית קטנה – ממש כמו בקולומביה! – נסענו לבית של אחד מהם. חיכתה לנו שם ערימת נקניקיות וארגזי בירות. הרבה יותר גרמני מזה אי אפשר להיות. באיזור חצות נעצמו לנו העיניים, בעוד שפול בדיוק התעורר ורצה ללכת להתפרע. חזרנו לאסם שלנו ללילה.

ברנדנבורג על ההאבל
קאיה בפאניקה: ניימן העיר אותה מוקדם – בשמונה לפנות בוקר. ניימן בפאניקה: אין קפה בבקתה!

אני מזרז את קאיה לצאת כמה שיותר מהר לדרך לבית הקפה הקרוב למקום מגורינו. אך אבוי! אסון! אין בתי קפה שפתוחים בראשון בבוקר בכפרים!

בעיניים חצי עצומות ביקרנו את מנזר לנין: שקט, פסטורלי, רחב מימדים ומרשים. באותן העיניים המשכנו לרכב – עוצרים פה ומחכים שם – עד 'ברנדנבורג על ההאבל'. עיר בינונית, 80 אלף תושבים, שאף פעם לא שמענו עליה משהו מיוחד.

ברנדנבורג מתגלה כפנינה לא קטנה! אולי בגלל ששתיתי בה סוף סוף קפה.

יש שם אי ועליו קתדרלה מהממת, רחובות חלוקי נחל צרים – כראוי לעיר בת יותר מאלף שנה – טיילת מרהיבה לאורך הנהר – והמון המון המון גלידה. ריכוז גלידה כזה גדול לא ראיתי אפילו באיטליה.

נסגרנו על מסעדה גרמנית ליד מעגן סירות ישנות. אני לקחתי חזה עוף עם תפוחי אדמה. קאיה הלכה על אספרגוס לבן עם תפוחי אדמה ורוטב הולנדייז. מאכל ותופעה שראוי לפוסט משלו – וכזה יגיע בקרוב.

המשכנו להסתובב, שתינו אספרסו ואז גלידה. התעייפנו, נחנו והתעוררנו. קנינו כרטיס חזרה הבייתה במכונה שתקעה את כרטיס האשראי והכניסה אותנו לפאניקה רגעית. עלינו על הרכבת, נלחמנו על המקומות לאופניים, התחבקנו לשלום – וחזרנו, איש איש לביתו.

שבועיים נוספים כבר ביליתי בטיולי בברנדנבורג. באחד מהם נשברה המצלמה באחת התאונות חסרות המזל האלו כנגד כל ההגיון (רכבתי וניסיתי לצלם באותו הזמן עם יד אחת). בסופ"ש הקרוב אני מתכוון לצאת מברלין עד לים הבלטי – ואז לקחת רכבת בחזרה. בלי מצלמה עדיין כנראה, אבל עם המון רצון טוב.

המשך יבוא.