אל תלכי עכשיו (ורשה, יולי 2011)
[זה לא באמת פוסט-זושה. זה לא באמת פוסט כלום. אבל מי שרוצה להבין את ההיסטוריה מוזמן לקרוא את ההתחלה פה (עם קצת הערות). ההמשך הוא פה ופה. אחרי שנה הייתה פגישה מחודשת פה, שהציתה אש שהגיע לשיאה פה. סגירה ראשונה הייתה פה (אחד הפוסטים האהובים עלי בתולדות הבלוג). עוד פגישה קטנטנה פה – ואז עוד ביקור ארוך ומוזר בברלין שלא דווח בבלוג]
היא רצתה שנצא החוצה. 'אני לא יכולה להיות כל היום בבית' אמרה זושה. ובאמת, כמה אפשר לשבת בבית בשתיקה רועמת?
יצאנו לשתוק קצת בחוץ.
[מפה. CC]
האוויר הקפוא בחוץ נדיר לתחילת יולי. הוא העיר אותנו קצת. פתאום התחלנו לשוחח – כמעט 24 שעות אחרי שהגעתי: גיליתי שהיא לא יוצאת עם אף אחד. גיליתי שהיא אוהבת להיות רווקה. החלפנו צ'יזבטים וסיפורים קטנים. בסוף התיישבנו בבמה בסגנון הפורום הרומאי בפארק ואז'יינקי (Łazienki). שאלתי אם היא זוכרת שהיא הביאה אותי לפה בפעם הראשונה שביקרתי אותה בורשה. היא הנהנה. חזרנו לשתוק ובהינו בטווסים.
***
כל מה שאני אומר מעצבן את זושה. שפת הגוף שלי מוציאה ממנה ניואנסים של עצבים. ניסיתי לראות מה היא מכינה לצהריים ונדחפתי בחוסר סבלנות החוצה מהמטבח. פחדתי לדבר ונהייתי שקט. התוצאה: כל משפט שאני כבר כן מוציא מהפה יוצא מנוסח רע מרוב חשש. לא רבנו: זה היה ככה מהרגע שהגעתי לבקר בעקבות שורת הזמנות חמות ממנה במייל. משהו השתנה אבל איש לא טרח להסביר לי מה, למה ומדוע. שקעתי במרה שחורה.
הטווסים בפארק עושים את ההצגה שלהם: פורשים זנב למראה כל בחורה עוברת ומשוויצים בשלל נוצות צבעוניות. לא רחוק משם מתרחש קונצרט: אם הבנתי נכון, אז יש אחד כזה פעמיים בחודש בפארק. אחרי שעה ארוכה נהיה קר מדי לשבת שם. עטפנו עצמנו במעילים והתחלנו לצעוד לאוטובוס.
לא קיבלתי חיבוק פרידה כשעזבתי. לא דיברנו מאז. לא בא לי לכתוב על זה פוסט ארוך ומפורט. סחבתי איתי שאריות עצב מהסופ"ש שתוקפות אותי פתאום באמצע היום ואיני יודע כיצד להתמודד עימם. אני מפחד לחשוב שחוויתי סגירה של קשר ישן-נושן, אבל יש סיכוי שזה מה שזה היה.
המשך יבוא. אולי.
🙁
יפה, עצוב. מי ידע נפש האחר. אוף.
כן.. היה לי עצוב וכתבתי די מהלב לשם שינוי..
קריפי. יש "זו ש" בברלין אבל כנראה שזאת אחרת.
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=8888
סביר להניח. זה שאני שגר בברלין. לא זושה המדוברת :p
אה. עכשיו אני מבינה את בעית התרגום..
את זה שבכותרת תרגמו עבורי, והוא גם יותר מתאים :]
עברנו ימים קשים ושרדנו, זוכר? אל תשכח ל"קום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב". המשך מחר את הבלוג, שכותרתו: התגברתי, זה עבר.בהצלחה!
אין לי עצות, או השוואות. לעצות אין לי מספיק נסיון חיים, ואין השוואות בדברים כאלה ממילא. אבל הנה סיפור אחד קטן ואישי, שיש בו המון קיטש אבל אולי יכולה להיות בו גם קצת תקווה:
היום לפני שש שנים התעוררתי בבוקר, ומצאתי אימייל תשובה. התשובה היתה לאימייל ששלחתי יום וחצי קודם (היא התעכבה בשל קשיים טכניים מסוימים), שקיבל את הכותרת Pandora's Box, כי פתחתי בו את מה ששנינו ידענו אבל לא אמרנו במלים עד אז, וכי חששתי מכל הצרות שעלולות לצאת כשפותחים דבר כזה, אבל נאחזתי בתקווה שבתחתית הקופסא. את הנמען של האימייל פגשתי כמה חודשים לפני כן, וירטואלית: שנינו כתבנו באותו אתר, והתחלנו לדבר. ואולי דווקא מפני שחצי עולם בערך הפריד בינינו, השיחות העמיקו מהר, והפכו למשהו אחר, ולאט לאט מצאנו את עצמנו רוקדים סביב המלים המפורשות, מחליפים אותן בכל מיני דברים אחרים, מגיעים אפילו עד כדי חתימת אימיילים ב-love ya, ואז love you, אבל אף פעם לא המשפט המלא, המחייב, האמיתי. עד תיבת פנדורה ההיא, והתשובה שלה.
ומאז אנחנו יחד. רוב הזמן בנפרד – בכל זאת, חצי עולם – אבל בכל זאת תמיד ביחד.
אני לא יודעת מתי אראה אותו שוב. כרטיסי טיסה לסיאטל (או ממנה) הם עניין יקר, ונסיבות חיים אחרות לא מאפשרות לתכנן מסע כרגע. אבל האהבה חזקה מספיק לעמוד בזה. והתקווה תמיד שם.
אז זהו, בעצם. אני לא יכולה לומר 'יהיה בסדר', כי אולי לא יהיה. אולי לא איתה. אין לי מושג. אני לא מבינה בזה.
אבל כל מיני דברים מוזרים קורים בחיים, ולפעמים הם דברים מוזרים טובים.
Don't lose hope.
פשוט יעל – הסיפור שלך אכן מעורר תקווה. סיפור מתוק :] במקרה שלי אני סתם רוצה להמשיך הלאה. העניין עם זושה נמתח יותר מדי זמן, וצריך לדעת לסיים דברים (שזה דבר שאני די גרוע בו. מסתבר)
אין הרבה מה לומר, רק לשלוח חיבוקים.
תודה. מעריך זאת.