על מעבר הגבול בין פולין לאוקראינה

[בסוף הטיול אכתוב כהרגלי שבקודש סדרת פוסטים מסודרים עליו שאיש לא יקרא. בינתיים אעלה פה ושם כמה אנקדוטות ברגעי מנוחה. אני נמצא עכשיו בלוצק עד יום שני להסדיר את שרירי הרגליים]

מזרח פולין מלאה באגדות לגבי מעברי הגבול לאוקראינה. "מחכים שם לפחות עשר שעות!" טענו בעקשנות ברחוב. אחרים אמרו: "תלוי. לפעמים זה שעה, לפעמים יום – ולפעמים לא עוברים". שמעתי על זוג מטיילים שניסה שלושה מעברי גבול שונים באותו יום עד שהצליח להגיע לאוקראינה. חששתי.

[קובל – העיר הקטנה בה ביליתי את הלילה הראשון באוקראינה. אני רואה פה מראות מדהימים בכפרים: זו ממש אגדה יהודית מהמאה ה – 19. אבל לא נעים לי לצלם אותם. להוציא מצלמה יוקרתית באמצע כל העוני הזה ולדפוק תמונה פשוט מרגיש לי מוזר. אולי תתחלף ההרגשה בעתיד. בינתיים תסתפקו בצילומי נוף]

שני קילומטר מהגבול משתרך תור משאיות ענק. עקפתי אותו עם האופניים משמאל, מתעלם מצעקות חלק מהנהגים. שומרי הגבול דווקא מעודדים את זה: כשהם רואים אותך מתקרב עם האופניים הם מנפנפים בידיים 'תבוא לפה! תבוא לפה!'. הגעתי בדרך המלך ישר למקום הראשון בתור.

בתור לפני עמדה משפחה: צעקות, מריבות וויכוחים עם הפקיד גרמו לו להעמיד אותם בצד. הגיע תורי. גייסתי את החיוך הכי חם שלי, יחד עם העיניים שיותר מפעם אחת בטיול הגדירו אותן כ'עיניים טובות', והושטתי לו את הדרכון. דיברנו ברוסית השבורה שלי: 'איך הוגים את השם שלך?' הסברתי לו באיטיות.
– ואתה עם אופניים? השתגעת?
– כנראה
– מאיפה לאיפה?
– ברלין למוסקבה
הוא עיווה פניו. 'אני לא יודע אם זה אפשרי. חכה בצד בבקשה'. הלך לעשות שיחה שהנחתי שנוגעת לעניין.

חזרתי לאופניים וגיליתי שבזמן שחיכיתי מישהו הספיק לגנוב מהם את המעיל שלי. הוא היה מעיל ישן, כך שיש אבדות כבדות מאלו. הובלתי את האופניים לדלפק הדרכונים וחיכיתי וחיכיתי וחיכיתי. בסוף נמאס לי לחכות, אז החלטתי להשתמש בטריק שלמדתי מפרופסור זקן בגרמניה. זה עובד כך:

'תגיד', שאלתי את בודק הדרכונים, 'איך אומרים 'כן' באוקראינית'. 'דה' הוא ענה. ו'סליחה באוקראינית?' המשכתי לשאול – 'פרהפראשויו' אמר. 'פשראפרויו?' עיוותתי בכוונה את המילה. הוא צחק וחזר על ההיגוי הנכון באיטיות, עובד איתי עד שאצליח לאמר אותה נכון. אותו הפרופסור הזקן הגרמני אמר לי פעם: זה הרגע בו תפסת אותו. הפכת אותו למורה אבהי שחייב להגן עליך. המשכתי לשאול על כמה מילים נוספות, ובסוף שאלתי – 'להמשיך לחכות לאישור הכניסה עם האופניים?'. הוא חייך, החתים את הדרכון ושלח אותי לדוכן המכס.

בודקי המכס האוקראינים ידועים בשחיתות שלהם. מאוחר יותר באותו היום תראה לי מישהי בקובל, עיר קטנה שמזכירה עיירת פחונים בדואית אחרי צונמי, בית-טירה יפייפה שצץ באמצע רחוב עני: 'רואה? זה של בודק מכס. מהשוחד שהם מקבלים בשנה הם יכולים לבנות ארמון כזה'.

חיכיתי לבודק זמן ממושך בזמן שהוא פירק את המכונית שהייתה לפני בתור. פירק במלוא המשמעות: הוא פתח את מכסה המנוע, פשפש בחלקים, בדק שאין סיגריות ומכשירי טלוויזיה בין לבין והרים מושבים. אף אחד לא יעבוד עליו. אחרי זה הם החלו להתמקח על גובה המעבר, ובסוף הסיפור ביניהם נגמר. הגעתי אליו – הוא הסתכל עלי: 'אופניים? מה, אתה צוחק עלי? עוף מפה!' החתים את הדרכון ועשה תנועה עם היד.

'זהו?' התפלאתי. הוא הרים את ראשו. 'יש לך טלוויזיה על האופניים?' לא. 'מקררים? מכונית? אולי אתה מבריח מכונות קפה?' לא לא לא. 'נו, אז תעוף מפה'.

ואז, כשכבר התחלתי לרכב לתוך אוקראינה הוא צעק 'אלכוהול, יש עליך?' – 'לא' אמרתי. 'חבל', 'לא בריא לטייל באוקראינה בלי אלכוהול'.

ברוכים הבאים לאוקראינה. באמת ארץ מעניינת.