מברלין למוסקבה, פרק א: מקוטנו לורשה

[פרק א' בטיול האופניים מברלין למוסקבה]

באחת עשרה בבוקר נכנסה הרכבת מברלין לקוטנו (Kutno), עיירה פולנית קטנה וחסרת ייחוד בדרך לורשה. ירדתי ממנה בנינוחות, נושם אוויר גשמים צונן; בתחזית הבטיחו שבוע סערות.

הוצאתי מכיסי פתק קטן ומצ'וקמק ששירטטתי ליל אמש. הוא הכיל הוראות הגעה לחנות הספרים הגדולה בקוטנו. לא נמצאו בברלין מפות שבילי אופניים פולניים, ושיערתי שבקוטנו יהיו לפחות מפות איזוריות.

המוכר בחנות הספרים הביט עלי בהפתעה עת נכנסתי, שני תיקי אופניים כתומים ענקיים וכבדים בכל אחת מכפות ידי, מעיל ישן זרוק מעל כתפי. ניגשתי אליו בחיוך והודעתי, בגמגום פולני חלוד כשער צבאי, שאני מעוניין במפת אופנים.

היו לו מפות, אבל לא של אופניים. ולא של פולין. הוא שלח אותי לחנות אחרת שם הפנו אותי למקום אחר. החנות השלישית התגלתה בכלל כחנות ספרי קודש. מתוסכל ישבתי על שביל עפר בשולי העיר. נורא, אבל נורא נורא נורא, רציתי לשתות קפה.

שקלתי לצאת לדרך בלי מפה. הכרתי את הכיוון הכללי ואת שאר הפרטים אפשר להשלים עם שאלות כל כמה קילומטרים. בסופו של דבר הוטל הפור על לחקור עוד כמה עוברים ושבים. לאחד מהם היה נדמה שהוא ראה מפות בסופר הגדול בעיר.

סקפטי ניגשתי לשם – ואכן! אטלס מפות פולין אימתני, יחס 1:250,000, חיכה לי על המדף. זה לא מפת שבילי אופניים, אבל בשלב הזה מסתפקים במה שיש. מסקנה בדיעבד: האטלס היה מצוין, ולטיול אופניים חוצה מדינה אין צורך במשהו מפורט מזה.

עליתי על כביש 702 שיוצא מקוטנו. אחרי עשרה קילומטר סטיתי מהדרך לתוך הכפרים והלכתי לאיבוד במשך שעה. באותו הזמן כמהתי לאיכרים עם קלשונים ופרות – אבל עוד אקבל מספיק כאלה בהמשך הטיול.

חזרתי לכביש 702, רוחות עזות וגשם קל הפכו את הרכיבה לסיוט. עצרתי בפיונטק (Piątek) לקפה בשווארמיה שהתגלה כמוצלח בצורה מפתיעה, והמשכתי בכביש 703 לכיוון לוב'יץ' (Lowicz). מזג האוויר השתפר ושלושים הקילומטר האחרונים עברו ביעף בלי מאמץ. התחלתי להינות מהטיול.

בלוב'יץ' היה לי מקום ללון אצל אלכסנדרה, שהופתעה שהגעתי כה מוקדם, אבל זה לא הפריע לה. היא חיכתה עם חברה שלה, סילביה – ברונטית קטנטנה שהתגוררה באנגליה שלוש שנים. יש לה מבטא בריטי כבד ופה של נהג משאית – כל מילה שניה קללה. חוץ מזה היא גם יפייפיה נהדרת.

הן שאלו אם אני רעב וטרפתי כמה פרוסות עם גבינה בזו אחר זו. הן שאלו אם בא לי לשתות משהו.

מסתבר שהן התכוונו לוודקה. בשש בערב פתחנו את בקבוק הוודקה הראשון. הורדנו אותו בשוטים עם מיץ אוכמניות.

בלוביץ' שותים כל יום – כי אין משהו אחר לעשות. אלכסנדרה עובדת במפעל מקומי. יש שם המוני סינים שעובדים איתה, ובגללם היא החלה ללמוד מנדרינית. קירות חדרה מלאים באותיות סיניות ופירושן, ועל שולחן העבודה יש טקסטים ללימוד עצמי. היא משועממת נורא מהחיים ורוצה לעוף מהחור הזה. אולי. מתישהו. בעתיד.

חנכנו את בקבוק הוודקה השני. סילביה מדריכה במוזיאון המקומי. היא מסבירה לקבוצות תלמידים על תרבות פולנית ישנה. בחוסר חשק הציגה היא בפני את קולקציית אביב 1680. היא גם משועממת, גם שונאת את העבודה, וגם מתה לעוף מפה. אבל גרה עם ההורים וכסף לעבור אין.

בינתיים הן שותות. לפעמים פה, לפעמים בפאב, לפעמים אצל מישהו אחר – אבל תמיד שותות. כמו כל מי שהן מכירות בעצם. ב – 20:30 הסתיים בקבוק הוודקה הנוסף.

מתנודדים קמעה צלענו לסניף הפיצה המקומי רגע לפני הסגירה. קנינו משפחתית עם כמה תוספות וכמה בקבוקי בירה. ישבנו על ספסל בכיכר.

בפולין עקרונית אסור לשתות ברחוב, אבל ללוביץ' לא ממש מגיעה משטרה. אכלנו ושתינו, ובדרך עברו כל הזמן מכרים של צמד הבנות. אף אחד מהם לא דיבר אנגלית. השיחה עברה לפולנית ואני חושב שאיבדתי אותה. אני גם חושב שהייתי מספיק שתוי כדי שלא יהיה לי – או לאף אחד אחר – איכפת.

ב – 22:30, בדירה, אלכסנדרה אמרה שהיא יורדת לישון אצל חבר שלה. נשארתי עם סילביה, אבל חמש דקות לאחר מכן הצטרפה אלינו חברה אחרת עם בקבוק וודקה נוסף וכמה בירות.

היא שפית באחת המסעדות הידועות באיזור – כזו שבאים מכל פולין לאכול בה. היא גם התחרתה בכוכב נולד הפולני וזכתה במקום השני! זה בערך כל מה שזכור לי ממנה.

חשבתי לוותר על הוודקה – בכל זאת, צריך לדווש מחר, אבל הן שכנעו אותי שבמקרה הכי גרוע נשים את האופניים על אוטו וחבל לבזבז וודקה טובה. זה נשמע מאד הגיוני באותו הזמן. שתינו עוד כמה שוטים – ואז עוד בירה. השעה חצות הגיעה והחברה החליטה שהיא רוצה ללכת לפאב – אני רציתי ללכת לישון, וסילביה התלבטה בקול אם לחזור הבייתה, ללכת לפאב או להישאר לישון בדירה. בסוף היא נשארה, ובשלב כלשהו התמוטטנו ביחד.

בשמונה בבוקר התעוררתי – עם כאב ראש עצום, אחרי לילה כמעט בלי שינה. הסתובבתי קצת מצד לצד, נאנחתי וגררתי עצמי למקלחת. כשסיימתי להתקלח סילביה כבר הייתה במטבח. ראשי הלם עת נפרדתי לשלום ועליתי על האופניים.

—————
יום הרכיבה לורשה היה אחד הקשים שעברתי מעודי. יותר ממאה קילומטרים, רובם בגשם קל עד בינוני.

הברך החלה לכאוב בערך באמצע הדרך, וכל רבע שעה עצרתי למנוחה כדי להקל על הכאבים. עשרים קילומטרים לפני ורשה הופכת הדרך לכביש סואן בלי שוליים. נסעתי בו בזהירות בפחד.

הגעתי לורשה שתי דקות אחרי תחילת המבול, דואב כואב ועייף. בחדשות צפו סערה עצבנית ליום המחרת; להישאר בעיר יומיים נראה כמו רעיון טוב.