השנה שהייתה: 2011. סיכום שנה במוזיקה הגרמנית.

שלושים אלבומים מגרמניה, שוויץ או אוסטריה שמעתי השנה. מה שנקרא אצל הלאומנים 'גרמניה הגדולה'. הרבה? ממש לא. טיפה קטנה בים יצירה משובחת.

לא מצאתי ביניהם יותר מדי יצירות מופת; כנראה שאני לא מחפש מתחת לאבנים הנכונות. אבל עדיין היו בכמה יצירות מעולות – ואלבום אחד שהיה מתבלט בכל שנה, בין אם זו 2011 או 1920.

מקום שלישי: תיקו! Ja, Panik – Dmd Kiu Lidt. אל מול Kreisky – Trouble

שתי להקות שהן תאומים סיאמיים שהופרדו. אחת Ja Panik הפכה להיות התאום המוצלח. השניה, Kreisky, היא התאום המוכשר. אם כי זה קצת כמו להעדיף את לארי בירד על פני מג'יק ג'ונסון: כשרון יש מספיק לשניהם. השאר זה עניין של טעם.

בואו נתחיל מ – Ja Panik. חבורת וינאים ש"היגרו" לברלין והפכו לחביבי המבקרים. איזה מבקרים? כל המבקרים! אלו שכותבים לעיתונים הגדולים לצד יצרני הפנזינים. כו-לם מלהגים ש ja panik (משחק מילים מטופש להחריד, 'כן, פניקה' וגם 'יפני') הפכו באלבום הרביעי לשילוב מנצח של נירוונה פוגשת את הביטלס. מסקנה: מבקרי מוזיקה גרמנים מעולם לא הקשיבו לא לנירוונה ולא לביטלס. ודי לחכימא ברמיזא.

צחוק בצד, 'יא פאניק' די עלו על סוד הרוק המנצח. פשוט אך חכם, שברוח גרמניה המודרנית משלב טקסטים קליטים בעברית ואנגלית, ומסרים חברתיים לצד מסרי השתכרות. מה שכן, הם חכמולוגים בריבוע. אפילו שם האלבום, Dmd Kiu Lidt, הוא ראשי תיבות ל '"Die Manifestation des Kapitalismus in unserem Leben ist die Traurigkeit'. ('התגלמות הקפיטליזם בחיינו היא העצב' בתרגום מהיר ובטח שגוי). זה כאילו שהם רוצים להיות פארודיה על פוסט מודרניזם!

עדיין: אלבום מעולם. שמיעה מומלצת. ולא רק בגלל שתרגישו כמו גרמנים מעודכנים, אלא אף על פי ש. הנה השיר הטוב באלבום, עם השם המעצבן באלבום.

[Ja Panik -DMD KIU LIDT]

את קרייסקי, לעומת זאת, מכירים בעיקר באוסטריה. בעצם, כנראה שרק באוסטריה; הגרמנים שפגשתי לבשו מבט מבולבל כששאלתי אותם על הלהקה, כאילו הרגע ביקשתי מהם לעקוף בתור.

כבר כתבתי עליהם בעבר (פה! פה!), אז לא אכביר מילים. בקצרה: אלבום רוק אינטיליגנטי, בועט וממכר. אבל עדיין, אלבום רוק! אל תחפשו לחנים דביקים, תחפשו לחנים מרדניים. צריך כמה שמיעות כדי ממש לאהוב. יוצא דופן הוא השיר הבא. האזנתי לו, בהארכה גסה, בין שניים לשלושה מליון פעם השנה. או אולי כמה מליונים יותר.

[Kreisky – Menschen Brauchen Liebe]

מקום שני: עוד תיקו! Udo Lindenberg – Live Aus Dem Hotel Atlantic. אל מול Herbert Grönemeyer – Schiffsverkehr

בחיי שאני לא אמור לאהוב את האלבומים האלה. אפילו חברי הטובים ביותר מסכימים שזה נובע מטעם רע במיוחד. מה בתפריט? שני זמרים גרמנים מזדקנים, אחד בשנות השישים לחייו ואחד בשנות החמישים. שני פיסות מיינסטרים גרמני, לב התפוח של הקונצנזוס – וכל מורד במוסכמות אמיתי צריך לבוז להם.

ויותר: שני אמנים אדירים אדירים אדירים, שקנו שמם בזכות.

על אודו לינדנברג כבר כתבתי פה. הוא הפרוטוטייפ של הרוקר המזדקן בכבוד, ותמונתו מונפת לצד אלו של טום וייטס ואריק איינשטין. הוא גיבור המבורג, וזוהי העיר היחידה בה מותר גם לצעירים להעריצו. דיסק ההופעה החיה שלו הוא מופת של רגש, לצד שגעון ושירים בועטים בראש.

[Udo Lindenberg – Ich Lieb Dich Ueberhaupt Nicht Mehr]

אם לינדנברג הוא אריק אינשטיין, אז הרברט גרנמאייר הוא שלמה ארצי. לראיה: שני הדיסקים הנמכרים ביותר בתולדות גרמניה הם שלו! מדובר בדיסק השני (4630 Bochum) ובאחד עשרה (Mensch). הוא האמן המצליח בתולדות גרמניה עם מכירות של 13 מליון עותקים.

Schiffsverkehr שיצא ב – 2011 הוא האלבום ה – 13 של גרנמאייר. הוא יוצר ויוצר ויוצר. הוא כבש את המקום הראשון במצעד המכירות הגרמני, אוסטרי ושוויצרי יום אחד בלבד לאחר יציאתו, ונשאר שם עד…. היום בערך (באוסטרי ובשוויצרי הוא ירד אחרי עשרים ומשהו שבועות. בגרמני? טרם).

אבל עזבו אתכם ממספרים, באנו לדבר פה על איכות: הרברט גרנמאייר עושה מוזיקה מרגשת. לרגעים הוא מזכיר לי את בועז שרעבי. וזו מחמאה, כי אני מעריץ של השמאלץ השרעבי. לרגעים אחרים הוא מזכיר לי צליל מוקדם של אתניקס – או כל להקה אייטיז אחרת שתחשבו עליה.

מיושן? קצת. מרגש פחות? אפילו לא קצת. תאזינו לסערת הצלילים של Auf Dem Feld (על השדה) המצורף, או לתפילה המאושרת של Lass Es Uns Nicht Regen (עשה שלא ירד עלינו גשם).

[Herbert Groenemeyer – Auf Dem Feld]
[Herbert Groenemeyer – Lass Es Uns Nicht Regnen]

נקנתם? כנראה שלא. זו סטיה אישית שלי. אבל שווה הכרה למען ההשכלה המורחבת – ובשביל מוזיקה איכותית אמיתית חכו למקום ה… ->

מקום ראשון: Max Raabe – Kuessen Kann Man Nicht Alleine

כשאתה מוציא אלבום בינואר, אתה מצפה שהוא ישכח עד שיגיע תור סיכומי השנה. ואכן, רוב האלבומים היו נשכחים. אבל מקס ראאבה יצר יצירת מופת נדירה, אלבום שעושה לי טוב בלב מצליל א' עד צליל ת'. לשכוח ממנו לא הייתה אופציה. אני מתכנן להיזכר בו בעיניים מצועפות עוד שנים.

כבר כתבתי על ראאבה פה. הוא בוגר לימודי אופרה, שבשלב מסוים התאהב במוזיקה הגרמנית התמימה של שנות העשרים והשלושים. המוזיקה שסיפקה מפלט מבעיות התקופה. ב – 1985 הקים ראאבה יחד עם אחד עשרה סטודנטים נוספים את ה – Palast Orchester: להקה ששמה לה למטרה להחיות את שנות העשרים הגרמניות. הם קנו כלי נגינה ישנים בשווקי הפשפשים, ולמדו לבד איך לשחזר את הסאונד המקורי.

כל דבר שמקס ראאבה שר נשמע טוב. הוא פשוט אחד מהזמרים האלה; כמו ברי סחרוף. אני יכול ללכת ולהשתפך מפה ועד הודעה חדשה על האלבום שלו. זה לא יגמר. במקום זאת אדרוש מכם את שורת הדרישות הבאות:

ראשית – האזינו וצפו(!), מאד חשוב – צפו – בקליפ לשיר 'אי אפשר להתנשק לבד'. מומלץ במיוחד לאוהבי החבובות.

שנית, צפו בביצוע של ראאבה ל Oops I Did It Again. הביצועיסט הנהדר בו פורץ שם לחיים.

שלישית, אם טרם השתכנעתם, הורידו נא את שני השירים הבאים:

[הורדה: שיר הנושא של הדיסק Max Raabe – Kuessen Kann Man Nicht Alleine]
[הורדה: אני פה רק בגללך Max Raabe – Ich Bin Nur Wegen Dir Hier]

ורביעית? לכו להאזין לדיסק, ואז לדיסקוגרפיה הענפה של 17 שנה. מתאים לגשם, אבל גם לאביב, לשרב ובכלל לכל מזג אוויר.

[סוף סיכום. להתראות בשנה הבאה עם סיכום מוזיקה גרמנית 2012 נוסף ונוצץ. כבר התחלתי לעבוד על רשימת המועמדים!]

לקריאה נוספת: סיכום מוזיקה גרמנית 2010.