המדף הז'אנרי. הקוסמים: רומן – לב גרוסמן
"קוונטין ביצע קסם. אף אחד לא שם לב."
זהו משפט הפתיחה של הקוסמים. קוונטין ממורמר מהחיים. בראשו הוא חי בסיפורי אגדות. בראשו הוא קוסם גדול בפילורי – סדרת ספרים מקבילה לנרניה. במציאות? הוא סתם נער – גיק, חנון – שמאוהב בחברה של החבר הכי טוב שלו.
ואז משתנה הכל. קוונטין מגלה את ברייקבילס, אקדמיית קסם סודית במנהטן שמסתתרת ברציף 9 ו 3/4 (אוי, סליחה. התבלבלתי עם ספר אחר). שמח וטוב לב, שזה בעצם מדוכדך קלות אצל קוונטין, מצטרף קוונטין לאקדמיה בתקווה להיות קוסם. זוהי נקודת ההתחלה של סיפור חניכה, הרפתקאות והתבגרות סרקסטי וניהליסטי במיוחד.
הנה שאלה מעניינת. כיצד היו מתנהלים סיפורי ההרפתקאות הגדולים, לו הגיבורים היו אנשים רגילים? אילו סופרמן, נגיד, היה חרא אגואיסט? או ג'ון מקליין פחדן חסר תקנה?
או – והנה השאלה המרכזית בקוסמים – אם גיבורי הארי פוטר, נרניה והקוסם מארץ עוץ, היו סתם נערים רגילים. פחדנים, יללנים וחרמנים (וחרמנים. מאד). אם הארי היה בורח מאחראיות, רון אלכוהליסט ושניהם היו מבחינים בעיקר בשדיים הגדולים של הרמיוני במקום ביכולותיה יוצאות הדופן?
תשובה: היינו מקבלים את הקוסמים. ספר מחווה לספרי הפנטזיה לנוער הקלאסיים. אם כי אולי המילה 'מחווה' לא מתאימה פה; הקוסמים לא נכתב מאהבה. הוא נכתב מהתרסה. ומסרקזם מושחז.
הקוסמים מורכב משני חלקים כמעט נפרדים. הראשון הוא גירסת האוניברסיטה האפלה להארי פוטר. קראתי אותו תוך יומיים בנשימה אחת כמעט. השני הוא מחווה לכל סיפורי ההרפתקאות בארצות פנטזיה – ובעיקר, לנרניה. גררתי אותו על פני שבועיים, והוא הכביד לי על הלב והנשמה. טון אפל, אנטי-גיבורים בעלי יצר הרס עצמי מפותח, ואנשים מדוכאים ואגואיסטים. מהסוג שמאשים את כל העולם בצרותיו מלבד עצמם.
בשורה התחתונה, הקוסמים, הוא ספר פנטזיה נהדר. חכם, שנון, מודע לעצמו, עמוק וכזה שנכתב עם הכרה עמוקה של הז'אנר. הוא לא המלצה קלאסית שמתאימה לכל אחד; הוא מדכדך מדי רוב הזמן, ולמען האמת ההתמקדות היא בדמויות ופחות בעלילה. יש כאלה שיגידו ששום דבר לא קורה כל הספר. יש כאלה שיגידו שהדמויות מתפתחות מעמוד לעמוד וזה אקשן מטורף.
לקרוא או לא? הקוסמים הוא ספר שמתחבר לנשמה. לטוב ולרע. ואם זו לא ההגדרה של אמנות טובה, אז אני לא יודע מהי.
[The Magicians – Lev Grossman. נקרא באנגלית, 416 עמודים. 8.8/10 בסולם ניימן]
אם "הקוסמים" נכנס לך לנשמה והכניס אותך לדכאון קיומי, הספר השני בסדרה בכלל יעשה לך שמח: הוא קצת פחות מגובש (לוקח יותר מחצי ספר להבין על מה בדיוק הוא מדבר), אבל קצת יותר בוגר ומפוכח, ובהחלט מהווה המשך ראוי לספר הראשון המאוד מעניין הזה. מומלץ גם.
אליס שולטתת!!!!!!!1
יותר בוגר ומפוכח?! מה, הוא בודק עד כמה מפוכחים ניתן להיות? זה הקטע?
אליס אדירה, אין ספק.
הוא חוקר את השאלות של הספר הראשון ביתר שאת. מה קורה אחרי שהגשמת את החלום שלך ואתה מגלה שאתה לא מסופק, איך אתה מתמודד עם זה, כמה רחוק אתה מוכן ללכת, מה אתה יכול להפסיד וכדומה.
הוא פחות פארודיה תוך-ז'אנרית (כמו שהיה החצי הראשון של הספר הראשון), ופשוט צולל לתוך הנושאים הנ"ל מהתחלה. בגלל זה גם קצת יותר קשה להתחבר אליו לדעתי.
דווקא נראה לי שבגלל זה יותר אתחבר עליו.
הקוסמים הותיר אותי מבולבלת, יותר מהכל. גם אני ראיתי את האמירה אל מול ספרות הפנטזיה הפופולרית (אם כי לא בהרחבה מנומקת כמו הסקירה שלך) אבל חסרה לי אמירה כלשהיא. התפתחות דמויות כשלעצמה היא נחמדה אבל בעבורי היא עדיין לא מחזיקה ספר.
אבל האמירה שם ברורה לגמרי (וזה אפילו לא ספויילר): אנשים ממורמרים, ישארו ממורמרים גם אם כל חלומותיהם יתגשמו. יש פה מסר חזק מאד. בתור אחד שחלם לגור בברלין, ומתלונן עד אינסוף מהרגע שהגיע לשם, אני מתחבר לכך מאד (לצערי).
אתה צודק, האמירה ברורה – אבל עדיין, להרגשתי היו שם איזה טרליון עמודים יותר מדי בשביל אמירה כזו.
ספר מדהים.
הספר הראשון שיצא לי לקרוא שמתאר את תהליך הלמידה והסתכול והייאוש שמתלווים אליו כחווייה שהזדהתי איתה במלואה.
אבל חשבתי שהחצי השני של הספר מדכא ומבולגן, וחסר מטרה.
לא ברור אם כדאי לקרוא את השני, יש גם בו חלקים על ביצפר?
בהתחלה של הספר השני הייתי נבוך. לא היה ברור לאיפה הסיפור הולך. אבל בשלב מסוים, כשהבנתי שהעיקר זה לא הסיפור אלא יותר בעיות האישיות של קוונטין, זה הפסיק להפריע לי.
לא, אין ממש חלקים על בית-ספר בשני, אבל אני לא חושב שזה צריך להפריע. לא רוצה להכנס לספויילרים, אבל יש שם חלקים שמקבילים לענייני בית ספר, רק מזווית שונה לגמרי משהיתה בספר הראשון.
אתה גררת שבועיים ואני פשוט הפסקתי אותו שם, בחלק השני, כשהספר איבד לגמרי את התנופה, העניין, ה… קסם.
אבל דבר לא ייקח ממנו את רצף המסע דרומה והגלגולים שם, שהוא חלק מרהיב שרק בשבילו שווה לקרוא את הספר.
צודק. בין החלק הראשון לשני הספר הופך מספר קסום לספר… אמיתי.
אה כן. ואם מישהו מהקוראים מעוניין, הספר הזה מונח לי על המדף כספר שאין לו הופכין. אשמח למסור לכל המעוניין: guyha@haoneg.com
אני לקראת סיום הספר. ממש קשה לי להמליץ עליו, בעיקר בגלל חוסר האחידות. הברקות של מקוריות נדירה לצד עצלות יצירתית קיצונית. מאות דפים שקורה בהם כלום ושום דבר, לצד פרצים בודדים מדי של התפתחות סיפורית. וכספר שנשען על הדמויות הראשיות בו, וקוונטין בראשן, הדמויות הללו כמעט שאינן מתפתחות.
איכשהו הגעתי לסופו, וזה הרבה יותר ממה שאני יכול להגיד על הרבה ספרים אחרים שנטלתי לידי בשנים האחרונות. אבל אין לי ולו בדל כוונה להמשיך לספר השני.
הבעיה שלי עם הספר הזה היא שהוא לא מעניין. די גררתי אותו בתקווה שתגיע פואנטה כלשהי ואז היא הגיעה! והיא הייתה מעולה! והיא נעלמה 30 עמודים אחרי זה וכמעט לא הוזכרה שוב. כך יצא שקראתי בערך 300 עמודים לא מעניינים במיוחד עם דמויות לא מפותחות בשביל פואנטה שנמצאת שם בערך כדי לצאת ידי חובה.
האמת היא שאני אפילו לא בטוח לאיזו פואנטה אתה מתכוון? זה לא ספר שנכתב עבור הפואנטה. הוא נכתב בשביל… הכתיבה. הדמויות (שאני חושב שמאד מפותחות!). בשביל לתת אמירות על אנשים ממורמרים.
הספר השני אגב די עובר מהפך בקטע הזה, ושם יש דגש על העלילה.
מצטרף לדיון באיחור אופנתי!
ספוילרים כמובן…
אהבתי את החלק הראשון, של בית הספר. את החלק של פלורין, הרבה פחות.
קודם כל, איך יכול להיות שכל סיפור העולמות המקבילים לא ידוע בכלל (התמחות חדשה!) למרות שכבר היה ספר בענין שכולם מכירים? יותר מזה האחים המסיפור מבקרים בבית הספר בהזדמנויות שונות, ואף אחד לא מרגיש. מוזר.
העלילה בפלורין עצמה רצה מהר מאד ונפתרה בקלות. אני מבין שזאת פרודיה על נרניה ו D&D, אבל זה לא הופך את זה ליותר אמין.
התאור של הגיבור כדמות מעצבנת שסובלת מרחמים עצמיים מוגזמים היא חידוש מרענן בפנטזיה (לפחות בשבילי). אהבתי שהאופי שלו נשאר מחורבן למרות הגילגולים הרבים שעבר, והאובדן לא הפך אותו למואר.