הטרקטור השחור וחבל הפלמינג

אלה גרה באֱהנה. כפר קטנטן מוקף כלום באמצע שרשרת הגבעות בת מאות הקילומטרים שנקראת פלמינג.

אלה חיה בקרוון. יש בו מיטה מוגבהת, תנור חימום וקצת רצפה. הקרוון נמצא בחצר חוותם של זוג מקסים, מרסל ופרנצי. הוא תוכניתן, והיא אמנית עץ. הבית, הקרוון וכמעט כל הקומפלקס מעשה ידיה. הכל מעץ – מלבד בית חימר אחד בשלבי בנייה מתקדמים. פרנצי אומרת שזה ניסוי.

כולם גדלו בכפרים באיזור, ונפגשו בעקבות תחביב משותף: ג'אגלינג עם אש. בעוד שהזוג שמנהל את החווה עסוק בגידול שני ילדים היפים, אלה עדיין מחפשת דרכה בחיים. בעבר גרה שלוש שנים בברלין.
– מה עשית שם?
– אהממ… לא זוכרת <מגרדת בראשה>. לא נראה שהעניין מטריד אותה.

היא לסבית ויש לה חברה ישראלית. יום אחרי שהתארחתי התעתדה לעבור דירה וארץ: לאוסטריה, בעקבות החברה. את הערב שאחרי רכיבת האופניים העברנו באריזה משותפת. אחרי זה שיחקתי עם כלבת הרועים שיש בחווה, ושתיתי בירה. אלה עישנה נרגילה, מרסל תרגל איתי גרמנית.

[בית חימר]

הלכתי לישון מוקדם, קפוא, על מזרון שדה על רצפת הקרוון.
———————————-

איפושהו חודש וחצי אחרי טיול האופניים למוסקבה החלו לי כאבים בירך ימין. הרופאים טענו שזו מתיחה בשריר. ואז דלקת. ואז נקע של מפרק הירך ובסוף: דלקת בגיד. במילים אחרות: אין להם מושג, ורפואה זה לא מתמטיקה.

בינתיים מצאתי בינואר פיזיותרפיסט ספורט אלוהי והמצב החל להשתפר במהירות. מאותו החודש ספרתי את הימים עד שאוכל לצאת לטיול האופניים הראשון שלי. הפיזיותרפיסט אישר, אבל ביקש שלא אעשה משהו מטורף מדי. הירך משתפרת, אבל רחוקה מלהיות בריאה.

[הטרקטור השחור נח לרגע]

———————————
יצאתי מטלטו (Teltow) מוקדם בבוקר. הלכתי לאיבוד ועצרתי להתרעננות בחוות אספרגוס שגם הגישה קפה. היה יום שמש ולא הייתי רוכב האופניים היחיד. המשכתי דרך כפרים ועצרתי לבקש הדרכה במקום קטן. יעצו לי שם להמשיך את הנסיעה דרך היער; הבחור צייר הוראות על המפה שכללו הרבה תוואי לוואי.

שרדתי את היער, ובשתיים חניתי לאכול את קופסת הפסטה שלי ליד פיסת נהר מלאה דייגים. פילסתי דרכי למנזר צינה, צילמתי את התמונות ההכרחיות, רכבתי חלקים מדרך הסקטים המפורסמת של פלמינג: 190 קילומטר בערבה ירוקה. נחתתי סחוט באֱהנה.

———————————-

קצת לפני שבע התעוררתי. חצי מהקור, חצי מרכבת מסע שחלפה ביעף לא רחוק מהקרוון. יצאתי החוצה, וכלבת הרועים קלטה אותי בזווית העין והגיעה מוכנה עם כדור לשחק.

העפנו את הכדור אל מול האלפקות מהחווה ליד. הן נראות כמו חבובות. אחת מהן בוהה בי בהשתאות. מהר מאד מתכנסות סביבה עשר אלפקות נוספות. תמונה סוריאליסטית לשעה כה מוקדמת של היום.

יצאתי לדרך אחרי ארוחת בוקר קצרה.

——————————
שלושה לקוחות יושבים בפאב קטן בפאתי עיירה בפלמינג. אחד מבוגר, שותה בירות ואוכל שניצל. שני באיזור הארבעים בחייו, מוריד שוטים של ליקר מקומי ליד כוסות בירה, ומשחק פוקר בסמארטפון. שלישי, ניימן, מזמין שניצל, שותה בירה וצופה בשניהם.

המארחת, בירגיט, שואלת אם לצלם אותי עם המנה. דפקתי פוזה. אחרי זה שואל אותי הזקן מאיפה באתי. הוא מדבר בעגה ברנדנבורגית כבדה וקשה לי להבין אותו. במקום 'מילש' (חלב) אומר 'מולש'.

שטפן, בעלה של בירגיט מצטרף לשיחה. זו פעם ראשונה שהם פוגשים ישראלי. הם נותנים סקירה קצרה של האיזור. שטפן מבטל בזלזול את הבירה המקומית. 'אל תעז לקנות בקבוק של זה!' מזהיר אותי. הוא אומר שגרמנים רגישים מאד לאיכות הבירה שלהם.

נשארתי שם שעה. לבסוף, אחרי שרחצתי ידיים, חיכתה לי הפתעה: בקבוק של הליקר המקומי שממייצרים במנזר צינה. לא מצאתי איפה לקנות אותו היות ויום ראשון והחנויות סגורות. הזמינו אותי לבוא לבקר בשנית.

—————————-
עוד יער, ועוד כפר ועוד דרך ריקה. צלצלתי בפעמון של בית וקניתי צנצנת דבש צרעות ביתי. עברתי ליד אגם בלנקן, והחל לטפטף הגשם. עייפתי וכאבה לי הברך. במאמצים אחרונים פילסתי דרכי לתחנת הרכבת הראשונה בתחומי בברלין ונסעתי הבייתה.

הרבה יותר מאוחר באותו היום, באיזור חצות, אסע לפגוש את אלה שוב. שכחתי אצלה את השעון המיתולוגי שלי, והיא עברה בברלין בדרך לאוסטריה והקפיצה אותו. ישנתי כמו אבן. קמתי חדש.

עונת טיולי האופניים החלה.