הטרקטור השחור ומרכז הצלילה

פטריציה לא זיהתה אותי כשהגעתי.

זה היה צריך להדליק אצלי נורת אזהרה, אבל במציאות הייתי מופתע מדי. נפגשנו רק שלושה חודשים קודם, ובשבוע האחרון התכתבנו על בסיס יומי, מתאמים את הביקור שלי.

אמרתי 'היי, מה שלומך?', והיא הסתובבה כדרך מלכות הקרח הגרמניות שרגילות להתעלם מזרים. כמה רוכבי אופניים עמוסי ציוד מגיעים כבר לכפר הקטנטן הזה? עליתי על הדשא ודיברתי אל הגב שלה, 'זה ניימן. הבאתי את הבירות שהבטחתי'.

חוסר הזיהוי שלה הפך אותי לגמלוני. בדרך לקרוון בו היא לנה דרכתי על חרא – לא משנה שאין כלבים באיזור. את עשר הדקות הבאות ביליתי בניקוי הרצפה. נבוך.
———————-

הכרתי את פטריציה בארוחת הצהריים האחרונה בכנס בהרי ההארץ. לא זוכר באיזה תירוץ ביקשתי את האימייל שלה. מאז התכתבנו באופן קבוע.

במציאות הבעת הפנים שלה קפואה רוב הזמן. במיילים היא עדינה וחמה ופתוחה. קשה לדעת איך לאכול את הדיסוננס הזה.

סיפרתי לה על טיולי אופניים. היא סיפרה על צלילה. באפריל התחילה לעבוד בסופ"שים במרכז צלילה חדש בכפר קטן. 'אתה מוזמן לבקר עם האופניים' כתבה בחיוך. היא ישנה שם בקרוון קטן על שפת האגם. בלי מים, בלי חשמל, בלי חימום. 'יש מיטה קטנה, אבל נסתדר', קריצה.

התחלתי את הטיול איפה שהסתיים זה של לפני חודש, באֱהנה. רכבתי ארבעים קילומטר של שבילי יער עד ויטנברג. הצטיידתי בבקבוקי בירה של המבשלה המקומית, חציתי את נהר האלבה עותק הנשימה. ארבעים קילומטר חסרי אירועים מאוחר יותר הגעתי לפטריציה.
———————————–

נכנסנו למרכז הצלילה. זוהי בעצם בקתת עץ קטנטנה שמקים המרכז בנה במהלך החורף החולף. הם פתחו רק לפני חודש, ובינתיים יש להם סטודנט אחד, בן חמישים.

על הדלפק עומד פרנק, הבוס. יש לו עיניים מטורפות, משקפי ג'ון לנון וזקן קלוע בצמה. לידו נמצאת החברה שלו, מורה מקומית. היא מדברת גרמנית תקנית במיוחד בשבילי. ישר חיבבתי אותה.

כולם שותים בירה חוץ מאובה, ששותה ויסקי. הוא ברלינאי אמיתי, שמדבר אך ורק בעגה הברלינאית. הוא נראה כמו גיבור סרטי אקשן משנות השמונים. חשבתי שהוא בגילי. אולי מבוגר ממני בכמה שנים. גיליתי שהוא בן 47. מנפלאות הטבע.

פטריציה קנתה ארגז בירות, עשרים בקבוקים, לי ולה. היא מחבבת בירה אפילו יותר ממני. שתינו ושתינו ושתינו, כל חצי שעה פטריציה מניחה בקבוק נוסף על הדלפק. היא הייתה קצת חסרת סבלנות. עמדה רחוק מאד ממני כמו בכוונה.

ליד שולחן האוכל ישבו כמה חבר'ה שחורים בלבוש ג'מייקני. יחד עם פרנק, בעל המקום, הם מעלים מדי פעם הופעות רגאיי בפאב ממול. 'מגיע לשם חרא של קהל' התלונן פרנק. 'סנובים אליטיסטים, נופשים של חברות, בורגנים שבאו לנופש כפרי' רטן. הם עזבו באיזור 21 להתחיל לנגן.

קצת לפני חצות פרשתי עם פטריציה לקרוון שלה. היו לנו כמה בירות ישראליות שהבאתי לשתות ביחד לפני השינה.
——————————————-

פתחנו את בקבוק הבירה הישראלית הראשון. ניסיתי להסביר לפטריציה מה זה סטאוט, אבל היא הייתה שתויה מדי. בזמן ששתינו, החלה להחליף בגדים לקראת שינה. 'שאחכה בחוץ?' שאלתי, והיא השיבה בשלילה.

התפשטה מולי, שתתה קצת בירה, חככה בדעתה ארוכות מה ללבוש, ובסוף מצאה כמה פריטים קטנים שלא מסתירים כלום. לא יודע איפה לתקוע את המבט שלי. תהיתי אם זה רמז, אבל כל שפת הגוף שלה אמרה 'תתרחק'.

שתינו עוד בירה, ועוד אחת. אפילו לא ניסיתי להתחיל להסביר לה מה זה IPA. בסוף, בין אדי האלכוהול, החלטנו לפרוש לעולם השינה.

נשכבנו על מיטה אחת קטנה משותפת. היה קר, קר מאד בקרוון. שש מעלות בחוץ ואותו הדבר אם לא פחות בפנים. שמתי לב שפטריציה מחככת ידיה בעורה כדי להתחמם.

נרדמתי לרגע ואז התעוררתי מהרעידות. פשוט רעדתי מקור. קמתי, לבשתי ז'קט וחזרתי לשמיכה הדקה. גם פטריציה רעדה. 'רוצה להתחבק?' שאלתי. כאילו בעקבות הקור אבל למעשה מסיבות אחרות לגמרי. 'לא, אני לא רוצה' השיבה. הרגשתי נבוך עד מוות. לקח לי הרבה זמן להירדם. גם בגלל הקור.
——————

בבוקר התעוררנו ופטריציה לא הייתה נבוכה בכלל. אם כי כאמור, קשה לדעת באמת מה היא חושבת. היא הכינה לנו תה ואכלנו ארוחת בוקר. אחרי זה הלכה להתקלח: יש מלתחות בחצי יורו לשתי דקות מים חמים מאחורי הפאב מאתמול.

הציעו לי לעשות צלילה ראשונה בחיי, אבל העדפתי לעזוב. עליתי על האופניים, והקפתי את האגם. הסתובבתי ביערות עד שנמאס לי ויצאתי לכיוון דסאו. ראיתי עופר, אכלתי שניצל ושתיתי בירה במסעדה כפרית, נתקלתי ברוחות עזות והגעתי לרכבת דקה לפני שיצאה. עוד הזדמנה לי פגישה ממוזלת אחת עליה יסופר במועד אחר, אבל בגדול חזרתי לברלין עייף ובלי אירועים מיוחדים.

היה סופ"ש סוריאליסטי. נהניתי נורא.

[מעלילות הטרקטור השחור]