המדף הז'אנרי: הקטרקט בעיני הרוח – אופיר טושה גפלה

יש מגזר שלם של חובבי ספרות ספקולטיבית שאוהב, לפני שהוא דן ביצירה, לדון בשאלה 'האם שווה לדון ביצירה?'. יענו, האם זוהי יצירת ז'אנר? או בהקשר שלנו: האם ה'קטרקט בעיני הרוח' הוא ספר מד"ב, פנטזיה או בלשי?

התשובות הן: ממש-לא, אולי, וסביר-להניח-שלא.

אסביר: הקטרקט (=מחלת עיניים) בעיני הרוח (=דרך ספרותית לאמר 'מחסום כתיבה') מדבר על סופרים צעירים. או יותר מדויק: על רוצח סדרתי שקורבנותיו הם סופרים מתחילים, רגע לפני יציאת ספר ביכורם. אין פה שום דבר מד"ב, זה ברור.

אבל רוצח סדרתי, אז אולי יש פה משהו בלשי? אולי. אילו היה איכפת למישהו מי הוא הרוצח. רק בחמישים העמודים בערך נעשה נסיון להתחיל לברר את זהותו. גם זה בעצלתיים. גם אז ברור שהתשובה לא באמת חשובה.

מה שבאמת חשוב זה הסופרים עצמם. איש איש ודרכי התמודדותו עם מחסום הכתיבה. ופה כבר יש סימנים אמיתיים של פנטזיה: רוחות רפאים, אדם שחווה דה ז'ה וו ללא הפסקה, גורל ומקריות ומה לא.

אבל אלו לא תמיד הנושאים שעושים ספר פנטזיה, אלא דרך ההצגה שלהם. ואופיר טושה גפלה מטפל בנושאים הללו קצת כמו הרוקי מורקמי. בצורה שמרגישה כמו חלום ולא כמו עולם פנטזיה. בצורה רוחנית יותר מריאליסטית.

אין סופרים רבים שנושא כתיבתם מושפע מתהליך הכתיבה כמו אופיר טושה גפלה. כשהיה קשה לו לסיים סיפורים, הוא כתב את עולם הסוף. סיפור על סופר סופים שמגיע לעולם שאחרי הסוף. כשהוא סבל ממשבר כתיבה, הוא כתב ספר על התמודדות סופרים עם משברי כתיבה. ואפילו נתן לו שם שרומז על כך! את עניין סוף סיפורו של כל סופר הוא פתר בקלות: רוצח סדרתי שהורג אותם. מוות הוא אחד הדרכים הקלות ביותר לסיים סיפור. טיפוס יהיר כמוני אפילו חושב שזו דרך עצלנית לפעמים.

קשה להמליץ או לא להמליץ על הקטרקט בעיני הרוח. הוא ספר לעיתים מהנה ולעיתים מעיק. לעיתים מחכים ולעיתים באנאלי. בולטות ממנו שתי עובדות ברורות כשמש. האחת היא שהסופר אוהב ספרות. ממש אוהב. אובססיבי אליה. האהבה הזאת די מדבקת. יש סיכוי שלאחר סיום הקריאה תרוצו להשלים פערים עם קלאסיקות ישנות.

הדבר השני שבולט הוא כמה קשה היא הכתיבה. בהקשר הזה הייתי ממליץ לכל כותב מתחיל לקרוא את הספר ולדעת שהוא לא לבד. אם כי פתרונות לא בטוח שיש שם.

חסרון אחד בולט שיש בספר הוא הדמויות. טושה גפלה דואג לאפיין כל דמות ודמות עם עבר מפורט ומדויק. אבל הוא שוכח לתת להן קול משלהן. כך שיוצא שלכל הדמויות, מהזקנה ועד הפרחח הקטן, יש את אותה השפה. וזו שפה שגם ככה אינני אוהב יותר מדי כי היא מזכירה לי התנשאות אלטיסטית.

הקטרקט בעיני הרוח פחות טוב מהספר הקודם של טושה גפלה: עולם הסוף. אבל בכל זאת, למרות שהוא לא סחף אותי, נהניתי ממנו. הוא מלא רעיונות כרימון, ויוצאים ממנו עם משהו לקחת להמשך החיים. לא המלצה ברורה, אבל בהחלט סופר שאחפש את היצירה הבאה שלו.

[8.3 בסולם ניימן]