Alte Post בליכטנשטיין

לשלושה מתוך ארבעת הליכטנשטיינים שפגשתי קוראים סיימון. כדי למנוע אי הבנות עם הליכטנשטייני הרביעי, דיוויד, התחלתי לקרוא גם לו סיימון.

אז סיימון, אם זה באמת השם האמיתי שלו, הזמין אותי ל Alte Post Cafe – קפה הדואר הישן. זהו פרוייקט שסיימון השני פתח עם סיימון וסיימון (ויש גם סיימון נוסף ושלוש סיימוניות* אחרות שלוקחות בו חלק).

[התמונה מאתר המקום]

ה – Alte Post הוא בית קפה, פאב ואולם הופעות. יש שיראו בו גם גלריה, מלון, מרכז קהילתי או גירסא מודרנית לסקוואט. אם הצלחתי לבלבל אתכם אז מצוין, כי לקח לי זמן להבין בדיוק מה קורה פה.

כשנכנסים ל – Alte Post מרגישים בברלין. רצפת עץ, רהיטים מבית סבתא, מוזיקה היפסטרית וחבר'ה עם בגדי וינטאז'. אגב, המושג "היפסטר" זו הדוגמא הטובה ביותר למשפט 'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא'.

כשמסתכלים יותר טוב רואים גם אחרים. אנשים מבוגרים יותר, רגילים יותר. הם יושבים בשולחנות הגדולים יחד עם הצעירים שיזמו את המקום – הסיימונים כבר מונים עשרים איש היום – ומריצים את הרכילות האחרונה של ליכטנשטיין.

אפשר להזמין קפה (בערך 15 שקל) או בירה (25 ככה) ולקבל מברבאסיימון הרצאה. פעם, במאה התשע עשרה, היה פה בית דואר. הוא מצביע על החלקים הרלוונטיים של הבניין.

אחרי זה הדואר עבר דירה והמקום הפך למלון. שתי הקומות העליונות מכילות בערך עשרים חדרים – מקסימים מקסימים מקסימים. ישנים, עם טפטים שלא נראו בישראל מעולם. כל חדר נראה אחרת, המיטות גזורות מעולם אחר, ובחלקם האמבטיה נמצאת בחדר השינה.

החדרים עמדו עזובים רובם במשך רוב המאה. בעל הנכס נתן לאישה מקומית להתגורר באחד מהם תמורת זה שהיא שמרה על המקום. היא, בתורה, "השכירה" חדר או שניים, בצורה לא חוקית ביותר, למקומיים עניים. כיום האשה עדיין גרה שם, והמעבר לחדר שלה חסום בכסאות כדי שאורחי ה – Alte Post ידעו לא להיכנס.

באיזשהו שלב, לפני עשרים שנה בערך, פתחו מועדון בקומה התחתונה. *ה*ידידה הליכטנשטיינית שלי – כן, יש כזו אחת ותיקה – זוכרת שהייתה הולכת לשם בתור נערה.  המועדון ננטש מזמן, אבל הציוד עדיין שם. כסאות בר עם ריפוד שחור, מדפים ריקים של אלכוהול ורחבת ריקודים קטנה. גם אליהם אפשר להיכנס אם מבקשים מסיימון יפה.

סיימון הלך ללמוד אמנות אחרי התיכון בברן. הרעיון שלו היה להקים מרכז אמנותי באחת מהערים הגדולות באירופה. אבל לאט לאט הוא חשב: מה החוכמה הגדולה בלהקים עוד אחד כזה?

מצד שני… להקים בליכטנשטיין – זה רעיון! בצוותא עם סיימון וסיימון פנו לכמה קרנות מימון, ובסוף קיבלו תקציב זמני מקרן של האיחוד האירופאי.

חייב לאמר; המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא 'כסף הולך לכסף'. אבל בתכל'ס החבר'ה האלה לא ממש עשירים – למרות שהמדינה שלהם כן. וגם להם מגיעה הזדמנות לממש יוזמות.

אבל לפני שהמוני הישראליים שיצבאו על ליכטנשטיין בקיץ הבא ילכו ל Alte Post, הם צריכים לדעת משהו: הנכס מושכר רק עוד כמה חודשים, ואז לא ברור מה יקרה איתם. בעל הנכס דורש כרגע דרישות כספיות שכמה צעירים עם מלאי לקוחות מצומצם לא יכול לעמוד בו. החלפנו אימיילים. אני מסוקרן.

—————————–
* מספרי הסיימונים בפוסט זה לא ממש מדוייקים.