המדף הז'אנרי: גלנקיל: מותחן כבשים

הכבשים של הכפר האירי גלנקיל במבוכה: הרועה שלהם מת. "ולא בטוח שממחלה", מעיר סר ריצ'פילד מנהיג העדר, "אלא כנראה מאת החפירה שתקוע בגופו".

הן הוגות בעניין זמן מה. "בשביל לתקוע את חפירה צריך אגודלים" אומרת אחת הכבשים בחוכמה, "מה שאומר שהרוצח הוא או אדם או קוף". מספר החשודים מצטמצם במהרה.

מעודד מהצלחתו מחליט העדר, בהנהגתה של החכמה בכבשים מיס מייפל (שום קשר למיס מארפל של אגאתה כריסטי. שום קשר!), לחקור את הרצח.

ניתן להתייחס אל 'גלנקיל' בשלוש דרכים שונות.

הראשונה היא כספר מתח בלשי. בתור כזה הוא גרוע. לא לשניה ולא לחצי שניה התעניינתי בזהות הרוצח. היא פרחה מראשי חצי דקה לאחר סיום הקריאה כך שאפילו אם ארצה לספיילר לכם את הספר לא אצליח. עלילה בלשית שטחית. נקסט.

אפשר להחליט שזוהי אלגוריה. כבשים מונפשות, כמו בחוות החיות, יכולות לאמר משהו עדין וחודר על בני האדם. אלא שזה לא ממש קורא כאן. כן, יש אבחנות. כן, יש נסיון להיות חד ונושך – אבל האמירות טריוויאליות למדי ולא לקחתי מהן דבר הלאה.

ואפשר, מה שבדיוק עשיתי, להסתכל על גלנקיל כ – Feel good book. ספר שיעלה לכם חיוך על הפנים מהעמוד הראשון עד האחרון. תמימות הכבשים וטוהרן כה כובשים (הבנתם? כובשים – כבשים! סטאגאדיש!). מתי לאחרונה קראתם ספר בו לגיבורים אין ולו טיפה רוע בגוף? ולא, סופרמן לא נחשב. זה קומיקס, לא אמיתי.

גלנקיל נכתב ע"י הסופרת הגרמניה, תושבת ברלין, בעלת שם העט לאוני סוואן (היא מסתירה את שמה האמיתי). וזה מפתיע, כי הייתי מוכן להישבע שאירית אמיתית כתבה אותו. הספר מלא ריח גינס, חספוס אירי ומישורים ירוקים. מזכיר את קארל מאי שכתב על ארה"ב בעודו בגרמניה.

לקרוא או לא לקרוא? ספר מאד לא אחיד ברמתו. עם קטעים מקסימים לצד קטעים תמוהים. אבל בסופו של דבר הוא יצירה מקורית, מלאת טוב לב ואהבה. לא שיא ספרותי חדש, אבל בהחלט משהו להעביר עימו כמה שעות איכותיות.

[גלנקיל: מותחן כבשים. 2005 גרמנית, 2008 עברית – ותורגם עד כה לשלושים שפות. 357 עמודים בעברית]