משוויץ לורשה פרק 3: מקוצ'ה, אולומוץ, בוזוב ושאר פנינות חמדה צ'כיות

ב – 1723 היה הנזיר הצ'כי לזר שופר הראשון לרדת במורד תהום מאקוצ'ה: 138 מטר משוננים שנוצרו כתוצאה ממערה שהתמוטטה. הוא לא הצליח להגיע לתחתית.

הגזע האנושי נזקק לעוד מאה ועשרים שנה לביצוע המשימה, וההגעה לתחתית התרחשה רק ב – 1856.

1901: מתחילים במחקר שיטתי של המערות. לעיני החוקרים מתגלה קומפלקס תת קרקעי מרהיב; מבוך מערות נטיפים של שלושים קילומטר. בין המערות זורם נהר תת קרקעי, נהר הפונקבה (Punkva). החלק היחיד בו רואה הנהר אור יום הוא בתחתית תהום מאקוצ'ה.

————————————-

שלושים קילומטר של גבעות עברתי מברנו עד פארק לאומי מאקוצ'ה (Macocha). הוא ממש לא היה בדרך אבל אי אפשר לוותר עליו. קניתי כרטיס לסיור המודרך ואכסנתי את תיקי האופניים.

קומפלקס מערות הנטיפים עוצר נשימה. המערות הולכות וגדלות והענקיות שבהן נראות כמו העולם התת-קרקעי של גמדי טולקין. הכל מוקף נטיפים: קטנים, גדולים וענקיים בגודל בניינים. ואנו יורדים ויורדים במדרגות חלקלקות עמוק אל בטן האדמה.

בסוף הירידה מגיעים לנהר הפונקבה. שם נכנסים לסירה ששטה בין כל הנהרות עד תחתית התהום.

אני כותב על זה ביובש לא בגלל היותי עיוור ליופי. אלא בגלל שלחוות אותו לבד, מוקף בשפה זרה, היא אינה החוויה המתוקה בעולם. יופי הוא לעיתים הבטחה לטוב, ולעיתים סתם בדידות.

——————-

שלווה אדירה אפפה אותי בדרך לאולומוץ. אפילו הצ'כים חמוצי הפנים לא הרתיעו והצלחתי לגרום להם לגלות איפה יש מכולת.

בכפרים באיזור מוראביה לא קל לקנות אוכל; ברוב הכפרים יש מכולת אחת, והיא פתוחה או מוקדם בבוקר לשעתיים; או אחרי הצהריים לעוד שלוש שעות. אין עליה תמיד שלט, ורק מקומיים יכולים למצוא אותה.

זללתי המון יוגורט, חבילת עוגיות, קצת שוקולד, שתי בננות ועוד לחמניות עם ממרח גבינה שקניתי. חיברתי שירים ונכנסתי לאולומוץ (Olomouc) בתזמון מדויק.

——————-

לייז'י, באולומוץ, נשלחתי דרך מישהו שפגשתי יומיים קודם. הוא היה סחוט מעייפות כשהגעתי אליו. העבודה שלו היא ייעול תהליכים במפעל מקומי והוא מתעורר כל יום בחמש. הוא רצה לדבר אבל אני רציתי לאכול, וכך שלח אותי לבד למסעדה הכי טובה בעיר.

כשחזרתי דיברנו קצת יותר. הוא בחור צעיר יפה תואר. איש שקט ששוקל מילים. הוא מאמין בכוחו של דיבור מתומצת; משפטים קצרים ומיעוט פרטים המשאירים מקום לדמיון. למרות חילוקי דעות מהותיים בענייני תקשורת אנושית, התחברנו במהרה.

מוקדם בבוקר, השמש בקושי הספיקה לזרוח, לקח אותי ייז'י לסיבוב אופניים בעיר. אולומוץ היא פנינת ימי-ביניים מוקפת חומה מרהיבה. בדיוק סוג הערים הנסתרות שיבחרו מתישהו כבירת תרבות של אירופה.

במרכז אחת משתי הכיכרות הראשיות של העיר יש עמוד מפואר. המקומיים בנו אותו במאה ה – 14 כדי לסבן את האל הטוב ולגרום לו לשקול לסיים את המגיפה השחורה. שלא תגידו שאין פה היסטוריה ענפה!

—————-
בין אולומוץ לשומפרק, היעד הבא, מחברת דרך אופניים 51. היא מטורפת לגמרי וכוללת קטעי רכיבה ארוכים בשדות, צמודים למסילת רכבת פעילה.

סטיתי עשרים קילומטר מהדרך כדי לראות את טירת בוזוב – יש שאומרים שהיא הטירה היפה בצ'כיה. שזה נכון, אולי, ממעוף המסוק. מנקודת מבט האדם היא גדולה מדי, ואי אפשר להכיל את כולה בעין רגילה. לו הייתי נץ וגו'.

אחרי זה עצרתי לעוד בירה כפרית והתחלתי שיחה עם בחור מקומי. הוא מדבר אנגלית בכלל לא רעה. עבד במשך שנים בתחנת הרכבת בפראג. עכשיו נפטר אביו והוא ירש ממנו הון קטן ובית בכפר אליו עבר כדי להתבטל.

הוא סימן על המפה עשרות יעדים לראות בהרים ביום למחרת. עזבתי אותו לקראת ארבע, מדווש לכיוון עיר ההוקי של שומפרק.

[בפרק הבא: הרבה הוקי, תמונות הוקי, סיפורי הוקי – וגם: ניימן מבקר במשחק הוקי בשומפרק!]