מינכן, מבשלות סביב לה

[הפוסט נכתב לפני התחלת המבצע, ומתפרסם למרות המצב העגום בישראל כרגע..]

אם אתם חובבי בירה מקומיים, אז שמעתם כבר מן הסתם את השם שחר הרץ. האיש הוא תמנון בעל שש-עשרה ידיים לארגון אירועי בירה. הרוב בחסות החברה שהקים, Beer and Beyond.

סימן ההיכר של שחר היא מקצועיות פרפקציוניסטית חסרת פשרות. הכל מתוכנן עד לטיק האחרון. לכן, כשלא סוגרת ת'פה אמרה לי שהיא נוסעת איתו לטיול בירה מאורגן בגרמניה וצ'כיה, לא חשבתי פעמיים והצטרפתי לחלק הגרמני שלו.

מן הידועות בעובדות היא שקשה לכתוב פוסט מעניין על קורות קבוצה של 15 אנשים בטיול קבוצתי. הדינמיקה פשוט מורכבת מדי מכדי להעבירה בקצרה. אבל למה לא לתת סקירה קצרה של מבשלות מסביב למינכן? מקומות כפריים אליהם יכול להגיע בכיף תייר צמא.

טיפ: Beer and Beyond מארגנים שני טיולים בשנה. באביב יש אחד לבלגיה – לכל מי שרוצה לראות מנזרי בירה אגדתיים.

מבשלת Ayinger

מבשלת איינגר ממוקמת בכפר הפסטורלי Aying ליד מינכן.

במבשלה, בת יותר ממאה השנה, יש שלושה עובדים שמייצרים בירה. משהו בערך כמו בבירה שפירא הישראלית. אבל בכל זאת, איינגר היא מבשלה בווארית בגדול בינוני, שמייצרת בערך פי טריליון יותר בירות מכל מבשלת בוטיק ישראלית. איך זה יכול להיות?

התשובה היא: אוטומציה. איינגר נבנתה מחדש בתחילת המילניום, וכיום תהליך הבירה כולו אוטומטי. היא מייצרת שישה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה. בשעות הלילה המבשלה נטושה, והבשלנים מוקפצים ע"י סמס במקרה של תקלה.

ההיילייט האמיתי הוא הכפר עצמו: פנינה בווארית עם אווירה קסומה. חובה לשבת שם באחת המסעדות, לאכול שניצל בווארי ענק עם צ'יפס – ולשתות את הבירות המעולות של איינגר. בעיקר את הדופלבוק Celebrator או בירת ה – Jahrhundert, שנרקחה לכבוד יומולדת המאה למבשלה.

 מבשלת המנזר Andechs

באנדקס נמצא אחד מאולמות שתיית הבירה הגדולים בגרמניה. השני בגודלו עם יותר מאלפיים מקומות אם הבנתי נכון – אבל לא מצאתי לכך סימוכין אונליין. למרות גודלו העצום הוא מחולק לחדרים רבים כך שלא מרגישים אבודים בים.

המנזר הבנדקטי עצמו, שאחראי על ייצור הבירה, ממוקם על גבעה – מקום שנקרא "ההר הקדוש". ואני מתכוון "קדוש" לחובבי הבירה. בימים כתיקונם ניתן לראות משם אפילו את האלפים! אבל אנחנו נפל על ענן כבד, כך שגם את קצה המנזר לא ראינו.

יש המון קסם לשתיית בירה במנזר הררי, באולם שתייה ענק, בליבו של ערפל כבד. ייתכן שזו הסיבה שאנדקס היה אחד המקומות האהובים עלי בטיול – וגם המקום המומלץ ביותר לתייר לדעתי. זה לא עניין של איכות הבירה. זה עניין של אווירה. למרות שגם הדופלבוק שלהם אלוהית.

מבשלת ארדינגר

בדרך לארדינגר, מבשלת בירת החיטה הגדולה בעולם, אמר שחר ש"אם אתם אוהבים בירות חיטה – אז זה המקום בשבילכם. ואם לא – אז… כנראה שתאהבו אחרי הביקור".

הוא סוג של צדק. כל טיול המבשלות בבוואריה, על עשרות סוגי בירות החיטה שלהם, בהחלט עשה לי סוויץ' בנושא. אי אפשר לדבר עדיין על "אהבה", אבל שתיתי כמה בירות חיטה משובחות, וד"ש ל Erdinger Pikantus – בירת בוק חיטה כהה עשירה בטעמים.

בקצרה: ארדינגר מבשלה ענקית שמייצרת לבד יותר מכל מבשלות ישראל יחד. היא משתמשת לייצור הבירה בכמות מים שמספיקה לעיר קטנה. הסיור בה משעמם יחסית: כבר ראיתי עשרות מפעלי משקאות ענקיים. כבר שמעתי עשרות הרצאות בירה.

אבל כמו כל מבשלת ענק, גולת הכותרת היא הטעימות בסוף: ארוחת בוקר בווארית מסורתית. נקניקיות לבנות (weisswurst) בייגלה ובירת חיטה. הכל בלי הגבלה פחות או יותר, כראוי למבשלה עשירה.

חלק מאנשי הטיול אמרו שזו המבשלה הטובה ביותר בטיול. מה שמוכיח שוב את האימרה הידועה: הדרך לליבו של גבר עוברת דרך הכבד.

מבשלת ווינשטפן


בירת החיטה של ווינשטפן, שממוקמת במקום בעל אותו השם, הייתה בירת החיטה הראשונה שטעמתי בחיי. בזמנו התאהבתי בה עד מעל הראש ונהגתי לגמוע גלונים ממנה. לפני שקיבלתי אובר-דוז מוחלט מהסגנון.

בישראל זוהי אולי בירת החיטה המפורסמת ביותר. בגרמניה? ממש לא. וזה מפתיע: כי ווינשטפן היא מבשלת הבירה הותיקה בעולם! הוקמה ב – 1040 ע"י נזירים בנקדיטיים, שמאז רק שותים ושותים ושותים..

את הסיור במבשלה הדריך סטודנט בבית ספר המקומי לבירה. שלוחה של האוניברסיטה הטכנית של מינכן. הוא חובב אמיתי של המשקה ותענוג לסחוט ממנו מידע על מקומות בירה בגרמניה לטיולים עתידיים.

אחרי טעימת בירות במבשלה עצמה, הלכנו למסעדה שצמודה אליה. גם שם, כמו בכל מסעדה של מבשלה גרמנית, יש אווירת שתיה ישנה מעולה. שתיתי את הדופלבוק של המבשלה – 12 אחוז אלכוהול(!).

לקינוח, הצלחתי לשכנע את לא סוגרת ת'פה להזמין Kaiserschmarrn. שגעון הקיסר בתרגום חופשי לעברית.

קינוח אוסטרי ודרום-גרמני מסורתי, שלוקח 15-20 דקות להכין. זה פנקייק מטוגן ואז אפוי, חתוך לחתיכות, עם הרבה אבקת סוכר עליו ורוטב תפוחים בצד. מעדן מלכים אמיתי. יש כאלה גם בברלין כמובן – מתישהו צריך להגיע עליהם פוסט נפרד.