המדף הז'אנרי: Deadline – מירה גראנט. הספר השני בטרילוגיית Newsflesh

וואו. פשוט וואו.

הספר הראשון בטרילוגיית Newsflesh, פיד, היה כמו מסע ברכבת הרים על מאדים. מקורבים למערכת ניימן 3.0 טוענים שהיה חשש לגשת לספר השני בסידרה כי "לפוצץ בועת התלהבות זה בעסה".

עכשיו, 519 עמודים אחרי, אפשר להכריז שלא רק שהספר השני עומד ברף הספר הראשון – הוא אפילו *מתעלה* עליו. מה זה מתעלה? זה דקסטר על ספידים. הרפתקאה שמתחילה לטלטל באיזור העמוד החמישי. זו הולכת ונהפכת לאחת הטרילוגיות הטובות שקראתי בחיי.

בעתיד דיסוטופי (פיהוק) נלחמת שארית האנושות (פיייהוק) בזומבים (פיייייייייהוק!). רק ערפדים חסרים כדי שהקלישאה תהיה מושלמת. נגד הזומבים יוצאים גיבורי האנושות, הבלוגרים (או.. מעניין). יש לזה הסבר הגיוני, בחיי:

פעם, בעבר הרחוק, עיתונאים היו סוג של הרפתקנים. חוקרים פרטיים שסיכנו נפשם ברחבי העולם במלחמה למען זכות הציבור לדעת ורדיפת האמת. כיום קל יותר להיות עיתונאי. אפשר לשבת מול המחשב, לפרסם הודעות יחצ"נים או לתרגם ידיעות מחו"ל. פעם עיתונאים היו טינטין, כיום הם יאיר לפיד.

הבלוגרים של Newsflesh שייכים לזן העיתונאים הישן: הרפתקנים חסרי מורא. נשמע לכם מופרך? תשאלו את אישתון.

אם הספר הראשון בסידרה היה מותחן פוליטי, אז הספר השני הוא מותחן ביולוגי. הזומבים בעולם של Newsflesh נוצרו כתוצאה מחיסון שיצא משליטה, ופה מתמקדים בנקודה האימונולוגית (תורת החיסון). זה נשמע מעפן, אבל זה לא.

יש לא מעט דמויות חדשות ב'דדליין'. בניגוד לשאוש"ק – שם אני לא מתחבר כמעט לאף אחת מהדמויות שנוספו לאחר הספר הראשון – כאן מירה גראנט מצליחה ליצור קירבה לכל אחת מהדמויות. וזה לוקח לה בערך שתי שורות. איך היא עושה זאת? קסם.

אין רגע מנוחה ב – Deadline. מאורע רע אחד רודף מאורע רע שני. הוא גורם לאביר האפל של נולאן להרגיש כמו סרט קומדיית איכותי אירופאית איטית. תחושת ה"אנחנו נגד העולם" מרחפת מעל הספר. פאניקה. לכודים. איפה אזהרת "נא לגזוז ציפורניים לפני הקריאה"?

לקרוא? בטח! בעיקר אם אתם חובבי מד"ב, חובבי רפואה או אוהבי ספרים עתירי אקשן. מתישהו, אני מקווה, תהפך הטרילוגיה לסדרת ספרים מצליחה. ואז תזכרו איפה קראתם עליה לראשונה, כן?

[Deadline – מירה גרנט. 625 עמודים. 2011]