חמשת הסיטקומים הטובים ביותר אי פעם
עקרו לי אתמול שן. אחרי העקירה אכלתי המון המון גלידה, ואז העברתי את שאר הערב במרתון צ'ירס, או 'חופשי על הבר' בעברית. מפה לשם הבנתי שזה הסיטקום הטוב ביותר שנכתב אי פעם, וישר החלטתי לדרג את שאר הרשימה.
נעדרים בולטים: סיינפלד, משפחה בהפרעה ובועות (סדרות מופת גאוניות אבל בלי דמויות אמיתיות שאפתח אליהן קשר רגשי), המפץ הגדול (חביבה אך חסרת ברק אמיתי) המשרד ומחלקת גנים ונוף (נופלים במחלקת הצפייה החוזרת האובססיבית), הכל נשאר במשפחה (שאהבתי! באמת אהבתי כילד. אבל שם זה נגמר), פרייז'ר (שגרמה לי לאהוב את החורף), זיווגים (לצד פרקים גאוניים יש פרקים מביכים) וכמה סדרות ישראליות כגון קרובים קרובים או פולישוק.
מקום חמישי: חברים
כשסיימתי, ממש מזמן, מערכת יחסים של שנתיים, ביליתי שבוע מהחיים בצפייה בחברים. התחלתי מהעונה השלישית בה רוס ורייצ'ל נפרדים, ומשם המשכתי הלאה. הייתי כה שקוע ב"עבודה" עד כדי כך שלא שמתי לב עד כמה העונות האחרונות גרועות. אחרי זה דיברתי שבועיים כמו צ'אנדלר ואז אנשים ביקשו ממני להפסיק.
חברים, לצד סיינפלד, היא *ה*קומדיה של שנות התשעים. תוכנית שכל-כולה נעה סביב דינמיקה של… חברים. בלי קונספט ובלי כלום. רק דינמיקה. אם נראה לך שזה ישעמם את הצופים אזי טעות בידיכם: הפרקים הכי פופולריים היו אלו בהם החברים נשארים סגורים בתוך דירה אחת למשך כל הפרק. וד"ש לפרק המופת מהעונה הרביעית: "זה עם צ'אנדלר בקופסא".
אז כן, הם מתחו את רוס ורייצ'ל הרבה מעבר לטעם הטוב. וכן, מת'יו פרי לקח סמים והשמין כך שצ'אנדלר כבר לא היה צ'אנדלר מהעונה השישית ואילך, אלא בחור שמנמן חסר אנרגיה עם פנים אדומות. אבל קדמו לזה לפחות חמש עונות מושלמות – אם לא יותר. ואחרי זה מלנתאלפים שידורים חוזרים.
מקום רביעי: כן אדוני השר וגאווין וסטייסי
תיקו. לא יכולתי להפריד בין שתי הסדרות הללו.
שתיהן בריטיות. שתיהן זוכות פרסים, אבל כל אחת בתקופה מאד שונה: 'כן אדוני השר', והמשכה, 'כן אדוני ראש הממשלה' רצו במהלך שנות השמונים. 'גאווין וסטייסי' רצה ממש לא מזמן וגרפה המוני פרסים בשנים האחרונות.
אז למה שתיהן פה? כי שתיהן אחראיות על הפיכתי לבריטופיל. אם אי פעם אעשה טיול אופניים בממלכה זה יהיה בגלל הסדרות הללו.
כן אדוני השר היא סאטירה פוליטית קשה. מה קשה בה? שאי אפשר לפספס רגע. העלילות סבוכות ומפולפלות. אין ואן-ליינרס או הומור סלפסטיק, אלא בעיקר בדיחות מתוחכמות שדורשות הרבה תשומת לב. זה נשמע קשה לצפייה, אבל במציאות אי אפשר לנתק את המבט מהמסך והעלילה פשוט רצה מול העיניים. זה האבא של פולישוק, והוא עשוי בהרבה יותר ג'נטלמניות בריטיות ועם פחות קללות.
לגאווין וסטייסי, אותה ראיתי במלואה לא מזמן, מגיע פוסט נפרד. זה יגיע בקרוב – אבל בינתיים: סיפור אהבתם של זוג מוזר. הוא מלונדון והיא מעיירה קטנה בוולש. לא קורה פה הרבה. בעצם, לא קורה פה כלום (באחד הפרקים יש קטע של עשר דקות על הזמנת – ואז אכילת, צ'יפס). זו פשוט אחת מהסדרות האלה שיצרו חבורת דמויות כל כך נהדרות עד כדי שאפשר להינות אפילו מלראות אותן אוכלות… צ'יפס.
מקום שלישי: סקראבס
סדרות בית חולים זה לא בשבילי. יש לי לב חלש, דם עושה לי רע ואפילו את האוס לא הצלחתי לצלוח. אז תאמינו לי שאין מופתע ממני מכך שהתמכרתי לחלוטין עד מעל הראש לסקראבס. סיטקום בית חולים.
סקראבס היא לא בדיוק סיטקום. היא גם לא בדיוק דרמה. היא סידרה שיכולה להצחיק אותך עד דמעות או לגרום לך להזיל דמעת אמת. אבל היא תמיד מודעת לעצמה, וגם ברגעים הכי דרמטיים מישהו יחליק פתאום על בננה.
יש בסקראבס המון דברים, אבל יש בה שני דברים עיקריים: האחד הוא ג'יי.די, אולי הדמות הגברית הסטרייטית הכי נשית בטלוויזיה ("אפלטיני, אבל בלי הרבה טיני!"). ויש בה את דוקטור פרי קוקס. אלפא-מייל קשוח שלא יודע איך לתקשר עם אף אחד בלי להיות גס רוח אליו. הפרק שמסופר מנקודת המבט שלו הוא אחד הפרקים האהובים עלי בטלוויזיה. אי. פעם.
מקום שני: News Radio
נראה לי שבעברית קראו לזה 'העיקר החדשות'.
בחצי השני של הניינטיז רץ הסיטקום הצנוע הזה, חמש עונות בסה"כ, וצבר קהל מעריצים שקט אך אדוק. סיפורה של תחנת רדיו בה כולם, מלבד המנהל, חולי נפש לא מאובחנים. בעצם, יש מצב שגם המנהל.
אני זוכר בדיוק מתי התאהבתי בניוז רדיו: קראתי כתבה באחד המגזינים (אולי פנאי פלוס, לא זוכר) על כתב שהתארח בסט הסידרה. הוא סיפר על צוות שכיף לו לעבוד ביחד. אנשים שממציאים בדיחות משל עצמם ורוח סופר חיובית. זה קנה אותי.
News Radio אחראית על כמה מהרגעים המצחיקים בחיי, שאף אחד מהם אי אפשר להעביר כרגע לבלוג. היא גם אחראית על שתי דמויות אייקוניות שילוו אותי לעד: דייב נלסון, מנהל התחנה הבלונדיני עם פני הילד והקול הסרקסטי. וכמובן: ביל מקניל, בגילומו של פיל הארטמן. 'האיש בעל אלף הקולות'.
בין העונה הרביעית לחמישית נרצח הארטמן ע"י אשתו שישר לאחר מכן התאבדה. העונה החמישית כבר לא הייתה אותו הדבר, ומשם הדרך לסיום הסידרה הייתה קצרה. יהיה זיכרו ברוך.
מקום ראשון חופשי על הבר (צ'ירס)
עד כמה מהותית צ'ירס לחיי? יש מצב שהיא אחראית לאהבת הפאבים שלי. אם כי טרם מצאתי את המקום בו "כולם מכירים את שמי".
צ'ירס מתרחשת בפאב בבוסטון, עם קהל לקוחות מבוגר, שמן וקבוע שמתעניין בעיקר מאיפה תבוא הבירה הבאה שלו.
– מה השעה?
– כמה בירות כבר שתיתי?
– אחת עשרה.
– אז עכשיו 20:05.
צ'ירס הביאה את הרדיו לטלוויזיה. היא הוכיחה שסידרה איטית עם דיאלוגים שנונים שווה יותר מסידרה מהירה חסרת לב. היא הביאה גיבורים גרוטסקים – מי עם כרס ומי מלצרית קטנה עם פה מלוכלך ושיער מקורזל שדומה לעכבר – וניצחה איתם את דוגמני המסך הקטן. היא הוכיחה שסדרה מלאת אהבת אדם יכולה להצליח בעידן ציני – ואל תטעו – העולם היה ציני כבר באייטיז – ויותר מכל: היא הביאה את סם ודיאן.
שמעתם על רוס ורייצ'ל? ג'יי. די ואליוט? בארני ורובין? המקור של עלילות 'הם-יהיו-ביחד-או-לא' היא צ'ירס. הבסיס של הסידרה נשען על הכימיה של שני השחקנים הראשיים, ובצורה חדשנית האודישן לתפקידים בזוגות (טכניקה שהפכה ליותר סטנדרטית כיום).
בצ'ירס אמשיך לצפות במחזוריות, עד שאמצא את הצ'ירס שלי. מעניין באיזה עיר זה יהיה?
תיקון אחד: לצ'נדלר היו פנים כתומות. לא אדומות. כתומות. כמו גזר חולה.
מזכיר לי מריבה שהייתה לי פעם עם מישהי מהמשרד אם יש לה עיניים כחולות או ירוקות (והיו לה אפורות בכלל, אבל יש גבול למה מותר לאמר לבחורה).
נסכים שלא להסכים.
(היו לה עיניים ירוקות!)
לול.
מה שמדהים זה שבלי להכיר אותי, או אותה, ניחשת שנכון שאני תמכתי בעיניים הכחולות!
מצחיק, הקטע הזה – אני דווקא תמיד חשבתי שהעיניים שלי אפורות, למרות שמתעקשים לומר לי שהן כחולות.
במקרה שלך אני בפירוש זוכר שהעיניים שלך אכן כחולות : )
*משיכת כתפיים*
זה בעיקר עניין של תאורה ושל הצבעים מסביב. לדעתי הן אפורות.
תגיד, קומיוניטי יצא לך לראות? לאור שאר הרשימה, אני סקרנית מה דעתך לגביה.
(ומכיוון שאיימס כאן בפתיל, אומר מראש: שה. תני לבנאדם להחליט בעצמו. P-: גם אני לא אמרתי מה אני חושבת על הסדרה, ומכיוון שהדעות שלנו די קוטביות אפשר לקרוא לזה איזון.)
ראיתי, ודעתי עליה דומה לדעתי על סאות' פארק (שגם לא פה): סובלת מתסמונת דו-קוטבית. לצד פרקים גאוניים (הפיינבול בעונה הראשונה, פרק הדי.אנ.די או המחווה למשחקי מחשב ישנים בעונה השלישית), יש פרקים מביכים. היא גם די נעדרת עומק אנושי או רגשי שלי מאד חשוב. אם אני אמור להתחבר לג'ף אז זה פשוט לא עובד – מה גם שהוא כל כמה פרקים לומד את אותו הלקח מחדש וזה מעייף.
במילים אחרות: יופי טופי של סידרה בתור פרודיה או מחווה לדברים אחרים. יש פרקים אדירים לראות שוב ושוב עם החבר'ה. בחיים לא אצפה בה אחרי עקירת שן כדי לשפר את המצברוח – שזה היה הקריטריון פה..
אגב, מי מכן בעד קומיוניטי ומי נגד?
איימס התאכזבה קשות מקומיוניטי במהלך העונה השלישית, ונטשה את הסדרה לבלי שוב. אני תמיד אהבתי אותה מאוד, ועדיין אוהבת, ומצפה בסקרנות גדולה לעונה הרביעית (והאחרונה, ככה"נ).
בעיניי דווקא יש לה עומק אנושי ופיתוח דמויות (טרוי ועאבד הם שתי דוגמאות טובות – שוב, בעיניי), ודווקא החשש הגדול שלי הוא מגלישה מיותרת לפרקי ספיישל על חשבון הדינמיקה בין חברי הקבוצה.
לסאות'פארק, אגב, אף פעם לא התחברתי.
אהמ. הפרק היחיד בו התחברתי לדינמיקה הקבוצתית הייתה הפרק עם הקוביה (קווי זמן מקבילים). הוא גם היה פתח לקשת עלילה אגדית עם אבד-המרושע, אבל הנושא מת בצורה די מאכזבת בסוף העונה.
אני מניח שדמויות – או שמתחברים אליהן או שלא. עאבד מקסים ושחקן אדיר, אבל הוא לא ברמה של ג'ים פרסון שמצליח להכניס עומק לתוך תסמונת האספרגר של שלדון. טרוי חמוד.
יכול להיות שהסידרה פשוט סוטה יותר מדי מהמציאות כדי שאתחבר באמת לדמויות..
(אגב, דווקא הדיקן ואנני הן הדמויות האהובות עלי)
זה עניין ממש סובייקטיבי, כמובן, אני לא מצפה לשכנע אותך. אני אישית כן מתחברת לדמויות, במידה מסוימת לפחות. ואני גם מרגישה שיש פיתוח של דמויות (אצל טרוי ועאבד ספציפית יש אלמנטים של התבגרות, למשל, ולדעתי הפיתוח של מערכת היחסים בין טרוי לבריטה חמוד להפליא), אבל מעבר לזה, זו פשוט סדרה שאני מאוד נהנית לראות. אני לא הולכת להתווכח ולטעון שהיא גאונית או הדבר הכי טוב בטלוויזיה או משהו כזה, ובטח שלא לנסות לשכנע אחרים שהיא דווקא כן מוצלחת, כי זה טפשי. אני נהנית ממנה, אני שמחה כשגם אחרים נהנים, אבל אני לא מצפה שכולם יחשבו כמוני.
וכן, הדיקן הוא דמות מעולה, ללא ספק.
תהיתי מה דעתך כי למרות שאני לא כ"כ מכירה את סקראבס, ראיתי הרבה השוואות בין סקראבס וקומיוניטי, וסקראבס ברשימה שלך, אז חשבתי שיהיה מעניין לשמוע את נקודת המבט שלך. וצדקתי, היה מעניין. (: ואם תרצה להמשיך ולפתח מה דעתך לגבי ההבדלים בין שתי הסדרות, ימשיך להיות מעניין.
טוב, אני לא סובל נורא מקומיוניטי. לראייה: ראיתי את כל הפרקים עד סוף העונה השלישית (אם כי העונה הרביעית מדאיגה לאור העזיבה של דן הרמון). היא יותר טובה מכמעט כל מה שיצא בשנתיים האחרונות. בכנות, קשה לי להצביע על סיטקום מבטיח מהשנתיים האחרונות. מקסימום משהו 'סביל' שאפשר לראות. הכל באשמת 'משפחה מודרנית'. דכאון.
יהיה יותר מעניין אותי לשמוע מי השווה בין סקראבס לקומיוניטי? שתיהן סיטקומים מודרניים – אבל פה בערך נגמר הדמיון שאני רואה ביניהן. אולי אני מפספס משהו..
נגד.
אני סבור כמוך שמלבד כמה פרקים טובים, זו סדרה בינונית למדי. אבל מה שממש הפריע לי בה זו התסמונת המוסרנית, שממילא קיימת בסדרות אמריקאיות וכאן זועקת לשמים. תמיד צריכים ללמד אותנו לקח (בדרך כלל אותו לקח) בסוף כל פרק. אחרי הצקות של חברים ראיתי את הסדרה בסוף די ברצף – כל שלוש העונות – וכמעט חטפתי סכרת.
בדיוק. הבעיה של סדרות אמריקאיות היא שאלה שלא סובלות מאובר-מוסריות, כל כך יוצאות נגד המוסריות עד כדי כך שזה גם זועק.
זה קצת כמו בגרמניה. רוב האנשים מצייתים לחוק על עיוור, ואלה שלא מצייתים לחוק עושים את זה כחלק מתרבות אנטי, והם כל כך נגד הממסד עד כדי שזה מפריע. יש מעט שהם כמו הישראליים: מתעלמים מהחוק, ומצייתים פחות או יותר למה שבא להם..
תגיד, קוראים לך איימס? P-:
שוב, אני לא מנסה לשכנע או משהו; רק רוצה לציין שאני *אישית* מרגישה שדווקא יש שם הרבה פחות מוסרנות והטפה מאשר בסדרות [אמריקניות] אחרות, ובאופן כללי שההרגשה שלי היא שזו לא סדרה שלוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. אבל אני לא ראיתי שלוש עונות ברצף (שלא לדבר על זה שבאופן כללי כנראה שהטעם שלנו לא חופף בעניין הזה).
בדיוק בגלל זה ההטפה הזו כ"כ הפריעה לי. לכאורה הם לא לוקחים את עצמם ברצינות, אבל קשה לי מאוד להיזכר בפרק (חוץ מפרקי הפיינטבול) שלא נגמר ב"הוא אולי מוזר / גזען / מטיף נוצרי / יאפי עורך דין מניאק / יפה נפש, אבל יש בו טוב ובגלל זה אנחנו מחבקים אותו".
כשאתה כותב "זיווגים", אתה מתכוון לגרסה הבריטית או האמריקאית? כי אנחנו את הבריטית אהבנו מאוד. חוץ מזה שבשבתור קומדיה יש לה רגעים די עצובים בסה"כ.
הבריטית הבריטית. גם אהבתי אותה מאד. אבל היו לה כמה פרקים ברמה נמוכה (נגיד, זה עם השיחה של ג'ף והישראלית קופץ לי עכשיו לראש). ואז גם כל העונה האחרונה שלהם הייתה חלשה..
או שאנחנו כבר היינו כל-כך עמוק בסדרה כשראינו את העונה האחרונה (די במרתון) שלא הרגשנו בירידה ברמה, או שהיא בדיוק התאימה למה שהעסיק אותנו באותה תקופה.
אחרי שכתבתי את הפסקה למעלה חזרתי לתקצירי הפרקים בוויקיפדיה ונראה שכל מני שאלות וקשיים של בין חברות לחתונה וכו' באמת היו די באויר כשראינו את העונה האחרונה אז אולי זה מסביר את זה.
או שהבעיה היא אצלי: לא הייתי שם מעולם, וכל מיני ענייני תינוקות וחתונה לא יושבים אצלי בראש.
שאחזור לצפות בזה עוד כמה שנים?
יכול להיות, אם אז ישבו לך בראש. אני חושב שתופעה דומה יש גם בחלקים מfriends, אלא ששם הם ידעו תמיד לאזן פרקים שהתעסקו בחתונה/ילדים וכאלה בסיפורי משנה אחרים, כדי לשמור את כולם בעניינים. גם ככה אני יכול למשל להצביע על פרקים שעד שלא נולד בני ממש לא דיברו אלי ואילו אחרי שנולד פתאום ישבו לי בול – כמו הפרק שרייצ'ל מעירה את אמה והפרק שרוס שר לאמה שיר "גס" כי זה מה שמרגיע אותה.
טוב, מביך לספר, אבל גיליתי היום שערבבתי בין שתי סדרות – זיווגים ו"רגליים קרות" (http://www.imdb.com/title/tt0168596/).
את זיווגים אהבנו, אבל רגליים קרות היתה הסדרה שישבה לי בראש כשכתבתי את רוב מה שכתבתי פה…
סליחה 🙂
בקטנה.
אז שווה לראות את רגליים קרות? (סדרה שמעולם לא שמעתי עליה. כמה קומדיות יש לבריטים האלה..)
זאת תגובה לתגובה @ניימן מעלי, כי העץ כבר עמוק מדי 🙂
אנחנו מאוד אהבנו את רגליים קרות. היא לרוב מצחיקה ולפעמים ממש עצובה. מצד שני הרבה מהדברים שמאוד אהבנו היו קשורים לנושאי חתונות ילדים וכו', אז לך תדע.
בעיניי אחת הסדרות המשובחות מהז'אנר. ולבריטים באמת יש הרבה כאלה.
רגע, אז comunity לא נחשב אצלך סיטקום?
נחשב נחשב. יש בו אפילו פרקים מעולים. הוא לא כזה מדהים כדי להיכנס לרשימה, וקצת ברח לי מהראש כשכתבתי את 'נעדרים בולטים'.
איך אתה עם קומיוניטי?
וויל וגרייס!
מה, לא?
ראיתי אולי שני פרקים. לא מתחייב גם על זה..
הו, עיקר החדשות <3
ורק אני מאוהבת במפץ הגדול?
הסדרה האהובה עלי היא מבוגר מוצלח של צ׳ירס, הלא הוא fraizer. הסדרה, לטעמי המשוחד, מעודנת עם הבלחות קומיות מצויינות.
והפתיח, הפתיח!
הסדרה האהובה עלי היא המפץ הגדול כי זה 12 עונות שכל עונה טובה בדיוק כמו הקודמת וזה פשוט כל כך מצחיק שאני המון פעמים פשוט הייתי חייב לעצור את הפרק מרוב צחוק ואין בדיחות ממוחזרות אז אני ממליץ ממש