מסעדות אתיופיות וסיניות במדרחוב נווה שאנן

בין כל הדיבורים על בעיית הפליטים, אנשים פספסו את הנקודה החשובה: נוצר לנו חו"ל באמצע העיר!

נווה שאנן נשלטת כיום ע"י שלל עובדים זרים ופליטים: פיליפינים וסודאנים, סינים ואריתראים וקומץ רומנים למען התיבול. תגידו לי שיש שם גם ישראליים? נובאמת. בשכונה שלי בברלין יש יותר.

ברוח אופטימית זו יצאנו, לא סוגרת ת'פה ואנוכי, לסיורון קולינרצ'יק ברחבי השכונה.

[מקור. CC]

ראשית, המלצת קריאה. אם אתם באמת, אבל באמת באמת, רוצים לדעת על אוכל בנווה שאנן, אז חובה עליכם לקרוא את הכתבה הזאת. בעצם, כדאי לכם בכל אופן. כתבה נהדרת. היא ההבדל בין מי שעשה תחקיר על המקום לבין בלוגרים שיצאו לחלטורה של צהריים.

נפגשנו בפינת מדרחוב נווה שאנן ורחוב הרציון, לא סוגרת ת'פה טענה שפעם היה שם 'קולנוע מרכז'. חושדני שלעיתים היא סתם ממציאה את הדברים האלה כדי לגרום לי להרגיש צעיר.

נעזרנו במפה והתוונו את המסלול הבא: הולכים מתחילת מדרחוב נווה שאנן, ואז חוזרים חזרה. הליכה קצרה ומרתקת. כי רבותי, קטע הרחוב הזה הוא אולי הנקודה האורבנית המוצלחת ביותר בת"א.

בתוך שלושה רחובות חבויים המון כוכבי אוכל קטנים. בכולם יושבים כמעט אך ורק זרים, ואוכלים דברים שהשתיקה יפה להם (ע"ע 'אין לי מושג מה זה'). בין בתי האוכל תמצאו המון מספרות (מה הקטע?), מכולות, חנות מזוודות ובגדים מוזרים.

החנויות זולגות לרחוב, הרחוב משתלב בחנויות. אנשים יוצאים ונכנסים, שותים בבירה בבקבוק על שולחנות פלסטיק ומפטפטים. על הרצפה מתנהל לו ספק שוק פשפשים ספק שוק זיופים. אפילו הבחור עם הכוסות והאבן ("תנחש מתחת לאיזה כוס היא") נמצא שם יחד עם שותפו לטריק! אורבניות כזו לא נראתה בישראל מאז שמסחרו את יפו.

אגב, לא הרגשתי נעים לצלם, כי זה לא גן חיות. לכן הפוסט נקי מתמונות אווירה.

החלטנו להיות אמיצים וללכת על מסעדה אפריקנית. קיווינו להיקלע לאחת סודאנית או אריתראית, אבל בטעות התיישבנו באתיופית. כנראה. שוב, לא נעים לשאול.

הבחור שם דיבר סוג של עברית ואמר שיש עדשים. הצבעתי למה שאכלו באחד השולחנות האחרים (בשר כלשהו) – והוא אמר, 'אין בשר. נגמר. יש רק עדשים'. אז לקחנו אינג'ירה עם עדשים (25 ש"ח). מהסוג שאוכלים עם היד כמו במסעדה אתיופית אמיתית.

אני נורא נהניתי ובלסתי את המנה. לא סוגרת ת'פה התאכזבה כי זה לא אקזוטי בעליל. מה גם שכל הזמן נכנסו אנשים וקיבלו דברים אחרים לשולחן שלהם. מנות קדרה צבעוניות מהבילות ושאר קישוטים. יש מצב שנדפקנו כי הם רצו לתת לנו משהו שמתאים לחך הישראלי.

כדי לספק את לא סוגרת ת'פה המשכנו למסעדת הדים-סאם הסינית. מסעדה שהגברת פיתחה אליה אובססיה מסוימת עוד בחילופי הודעות מלפני שבועיים.

מסעדת הדים-סאם פונה לרחוב. יש שם שניים-שלושה שולחנות והם היו תפוסים. אבל הבעלים, סיני מבוגר, אמר שיש מקום בחצר מאחורה.

שמחתי. דמיינתי איזה חצר פסטורלית כמו במיטב מסעדות ברלין. המציאות הייתה קצת שונה: שני שולחנות גדולים מונחים בחצר קטנה ומלוכלכת. הרצפה מלאה זבל שאף אחד לא טרח להרים. דלת השירותים פתוחה ואם יושבים במקום הלא נכון מריחים צחנה. בעיה? נהפוך הוא! אותנטיות!

באחד השולחנות ישבו שני סינים עם שתי בחורות פיליפיניות. הם תיקשרו בעברית. מנות מילאו לאט לאט את שולחנם: מרקי נודלס מהבילים וצלחת עם הר ירקות, בשר ואורז מעורר תאבון.

הזמנו בצניעות צלחת דים סאם. זו כבר הייתה הארוחה השניה שלנו, כן? הכמות המינימלית היא 20 חתיכות והיא עולה 30 ש"ח. הדים סאם "משעממים", ממולאים רק בבשר חזיר. אבל אלוהים, איזה שעמום טעים זה! סיימנו אותם תוך רגע.

נווה שאנן היא אחד המקומות המרתקים בת"א. זה סוג של אין רע בלי טוב (רע = המצב הכלכלי של תושבי המקום ותנאי החיים שלהם). אם הייתי גר בעיר בטח הייתי פוקד את השכונה לעיתים יותר קרובות. גם טעים, גם זול וגם חוויה תרבותית.

[המסעדה האתיופית היא השלישית מימין אם מגיעים מכיוון התחנה הישנה]
[המסעדה הסינית – נווה שאנן 24]

[עוד על אורבניות בת"א: ניימן בשוק התקווה]