מועדון הקריאה מפגש 2: Zoo City – לורן ביוקס

[פוסט אורח במועדון הקריאה [הכרזת המפגש] . ארז רונן הוא עליה בדרגה לעומתי; כתב מקצועי. הוא כתב על משחקי מחשב וטכנולוגיה בכל מיני מקומות כולל ynet. יש לו כיום בלוג חדש בשם אנשים שבורים שכדאי לכם לבקר. אחרי שתקראו את הביקורת הזו קודם כמובן. ביקורונת שלי תופיע בתגובות. ניימן]

[אין ספויילרים בביקורת. ספויילרים חופשי בתגובות. ראו הוזהרתם]

קשה, קשה לגדל בעלי חיים בעולם של Zoo City. קחו אותי למשל – אני מגדל חתולה. כשאנשים מגיעים אליי לדירה ומבחינים בה, הם בדרך כלל אומרים "איזו חמודה!". התגובה הכי רעה שאני יכול לקבל זה "אבל אני אלרגי לחתולים! אפצ'י!". שום דבר רציני.

בעולם של Zoo City, בעלי חיים מקבלים משמעות אחרת לגמרי. כל מי שמבצע פשע חמור, "זוכה" לבעל חיים צמוד משלו. מעין התגשמות של האשמה שלו. לדוגמה: רצחת בטעות את אחיך? אחרי כמה שעות יופיע לצידך כבמטה קסם עצלן ויצמד אליך.

החיות השונות, שנעות בין פרפרים קטנים לבין תנינים קטלניים, צריכות להשאר קרוב קרוב לבעלים שלהן. אחרת אלה יתחילו לסבול מתסמינים גופניים לא נעימים. אם בעל החיים חלילה ימות, גורלו של האדם יהיה דומה: ענן ייאוש שחור ומפחיד יופיע לפתע ויגרור את הפושע המסכן אל השאול. לא מספיק מוזר בשבילכם? קבלו עוד פרט: בנוסף לחיה, הפושעים של Zoo City מקבלים גם כוחות קסם שונים לאחר ביצוע הפשע שלהם.

זה קונספט מוזר ביותר, אבל באותה נשימה גם מגניב מאד. מאוד. וזה הלב של Zoo City: עולם עם טוויסט כל כך מגניב, שממש קשה שלא להתעניין בו. מה פשרן של החיות? האם יש קשר בין האישיות של הפושע לבין זהות החיה שנצמדת אליו? איך מגיבים האנשים חסרי החיות לאלה עם החיות? ואיך מצליחים פושעים משוקמים, כאלה שמעונינים לחיות חיים נורמאליים, לעשות את זה כשתמיד צמודה אליהם חיה שזועקת לעולם "תזהרו ממני – אני פושע מסוכן?"

גיבורת הספר, זינזי דצמבר, מנסה לענות על רוב השאלות. היא קיבלה את העצלן שלה בגלל שהרגה את אחיה בתאונת נשק. זה קרה בתקופה בה הייתה מכורה לסמים. אחרי שסיימה לרצות את עונשה, יצאה מהכלא וגילתה שחייה הקודמים, כעיתונאית תרבות, לא ממש חיכו לה. העולם ה"רגיל",  לא מעוניין לקבל אנשים עם חיות. היא נדחקת אל שולי העיר יוהנסבורג  לשכונה מתפוררת ומסוכנת בה חיים אך ורק אנשים עם חיות. הסיפור כולו, אגב, מתרחש בדרום אפריקה. למרות שזה לא תמיד מורגש,

כדי להתפרנס, זינזי שלנו מנצלת את כוחות הקסם שהגיעו ביחד עם העצלן שלה. היא מסוגלת לאתר חפצים אבודים, וכך היא עוזרת לאנשים למצוא שלל פריטים שהלכו לאיבוד תמורת תשלום. אה, ובנוסף היא גם מנסחת מכתבי הונאה שכוללים בדרך כלל נסיכים ניגריים במצוקה. היא לא רוצה לעשות את זה, אבל אין לה ברירה: היא חייבת סכום גדול של כסף לארגון פשע, והדרך היחידה למנוע מהרעים לפגוע בה הוא לעזור להונאות שלהם.

העניינים מסתבכים כששני בעלי חיות נוספים פונים לזינזי, ומבקשים שתעזור לבוס שלהם, מפיק מוזיקלי ידוע, לאתר כוכבת פופ נעדרת. זינזי לא נוהגת להשתמש בכוחותיה כדי לאתר אנשים נעדרים, אבל ההצעה הכספית הנדירה לא מאפשרת לה לסרב – מה שמוביל אותה למסע מסוכן, שילמד אותה כמה דברים על הצדדים האפלים של תעשיית הבידור בפרט והאנושות בכלל.

עד כאן לתיאור היבש – ועכשיו לרשמים שלי. כתבתי כבר שהקונספט של העולם פנטסטי. להיכנס לספר הזה ולהבין לאט לאט את העולם שלו היתה חוויה סוחפת ומענינת.

חבל שהכל התפרק ברגע שזינזי קיבלה על עצמה את מלאכת איתור הזמרת האובדת. מהשלב הזה הספר הזה הפך לספר בלש טיפוסי, ולמרבה הצער גם לא מוצלח במיוחד. עלילת המשנה של הרכב הפופ ממנו נעדרה הכוכבת פשוט לא מעניינת. החיפושים אחר הכוכבת מטופשים.

והכי גרוע: בכל הזמן הזה בקושי יש התייחסות לעולם. העצלן של זינזי אמנם אף פעם לא עוזב אותה, אבל ההתיחסויות אליו או למצבה הכללי מעטות. לעיתים נדירות יש הצצה לאותו ענן אבדון מסתורי שמגיע לאסוף את הפושעים חסרי החיות – ורק ברגעים האלה, פחות או יותר, הספר חוזר להיות מעניין. כל שאר הזמן הוא פשוט נמרח ונמרח.

בעיה נוספת עם הספר היתה רגשית. יחסית לספר שהופך אשמה לדבר מוחשי – הטיפול ברגשות נעשה בצורה כמעט אוטיסטית. הדמויות פשוט לא מרגישות כמעט שום דבר, ואם כן אז זה בצורה מאוד קרטונית וחד-ממדית.

סיפור האהבה הקטן בין זינזי לבין החבר שלה מטופל ביד כל כך גסה, כל כך לא רגישה – שממש לא היה איכפת לי מה יהיה גורל הקשר הזה. וחבל. כי זינזי עצמה עושה רושם של דמות מעניינת ועמוקה, אך למרבה הצער הרושם הזה נשאר תאורטי בלבד. כל פעם שהיא מתחילה לחשוף בפנינו את הסיפור האישי שלה או העולם הרגשי שלה היא מייד נסוגה וחוזרת לפרסונה האדישה-קולית-סובלת שלה. זה אולי נותן איפיון דמות טוב – אבל זה נותן דרמה גרועה – כי בערך באמצע הספר הבנתי שפשוט לא איכפת לי ממנה או מהסובבים אותה. חבל.

Zoo City מציג קונספט מעניין ועולם נהדר. חבל שמבחינה סיפורית הוא לא מצליח להתרומם. הקטעים הכי מעניניים בו הם פרקי הנספחים הקצרים, שכללו כל מיני קטעים כאילו-דוקומנטריים על העולם עצמו ולא היו קשורים ישירות לעלילה עצמה. חבל. עם יד יותר רכה ויותר מדוייקת בדמויות, והתייחסות פחות צינית לרגשות – זו היתה יכולה להיות יצירת מופת.

***

שאלות מנחות למועדון הקריאה (תרגישו חופשי להתעלם):
* על האשמה: האם החיות מייצגות לדעתכם את האשמה, או שמא מדובר במשהו אחר? אם זיהיתם ב"אנשי החיות" והתיחסות החברה אליהם ביקורת חברתית, או סתם גימיק מד"בי לא מנומק?

* סיפור הרקע של זינזי נשאר מעורפל, מן הסתם בכוונת תחילה. אנחנו יודעים מה קרה לה רק בקווים מאוד כללים, שכן הסופרת אף פעם לא נכנסה לרזולוציות של הסיפור. האם לדעתכם זו בחירה מוצלחת? האם רציתם לדעת עוד על זינזי או שמה שידעתם הספיק לכם?

* הדמויות הגבריות בסיפור מאכזבות אחד אחד – חוץ מהדמות של החבר בנואיט (Benoît). מה לדעתכם כוחה של זינזי כדמות נשית אל מול העיסה הגברית הלא מוצלחת שמוצגת בעולם הזה?

* מיקום: האם יוהנסבורג בכלל ודרום אפריקה בפרט מורגשים לדעתכם מספיק בסיפור, או האם מבחינתכם הסיפור הזה גם היה יכול להתרחש בתל-אביב או ניו יורק ללא יותר מדי שינויים מהותיים?

[ביקורת נוספת של גלי שנכתבה לכבוד מועדון הקריאה]