שתי פסקאות על הופעת ההשקה של יהוא ירון אתמול בבארבי
לא הייתה אתמול הופעה נורמאלית של יהוא ירון. לא יכלה להיות הופעה נורמאלית. כל הערב עמד בסימן פטירתו של גבריאל בלחסן. זה התחיל ביהוא שניסה לשיר של בלחסן אבל נכנס לבלאקאאוט באמצע. זה המשיך במצברוח מוזר שריחף באוויר.
יש לי המון מה לאמר. על ההופעה, האלבום וחצי מהביצועים. אבל אהיה תמציתי: לעיתים נדירות זוכה אדם לשמוע בביצוע חי בזמן אמת שיר אליו הוא אובססיבי בחודשים האחרונים.
בקשר לבלחסן: אני לא טוב בהספדים. בטח לא לאנשים שהכרתי רק דרך המוזיקה (הנפלאה והקורעת רגשית) שלהם. אז אשאיר את הבמה לשמוליק כץ שהחזיר את הבלוג מקפאון לאחר שלוש שנים כדי להספיד. זה לא סתם אמן שהלך לעולמו. זה סיפור שעומד לזרום בעורקיה של מוזיקת השוליים הישראלית עוד עשרות שנים ולהפוך לאגדה אורבנית.
היתה אווירה מוזרה בהחלט. כמו שאמרת, לא יכול היה להיות אחרת.
בשורה התחתונה, אני מתגעגעת להופעות האמיתיות, הקטנות והבלתי אמצעיות של יהוא, בגובה העיניים ובהרכב קטן,בלי זמרות ליווי ועם אביב ברק האחד והיחיד. כל החלק מ"לא זמן טוב" והלאה היה הכי קרוב לשם, לקשר המיוחד שלו עם הקהל, ליכולתו כפרפורמר שלא צריכה הרבה תוספות וקישוטים מסביב. אגב, הייתי לאחרונה בהופעה של אביב גדג' מחוץ לתל אביב, רק עם ההרכב הבסיסי שלו (בונקר-ברק-יהוא), והרגשתי בדיוק אותו הדבר – הבייסיק מהודק יותר ונשמע יותר טוב ופוגע מההרכבים הגדולים והמיוחדים בהופעות הגדולות יותר.
אני חושב שמה שאמרת נכון לי עם הרבה מאד אומנים. הדוגמא הכי מובהקת אצלי היא עמית ארז שפשוט מהמם בגירסא הפשוטה שלו, ונשמע קצת רגיל עם להקה מסביב.
יהוא אכן לא צריך קישוטים. אבל אני, שנחשפתי לכל החומרים החדשים מהדיסק ולא מהופעות, ממש נהנתי אתמול. אלו היו הגרסאות שהכרתי ואהבתי.
הגירסא הזו דקרה אותי כמדקרות סיכה ארוכה ופוצעת.
מקסים ומרטיט.
מסכים. וגם בהופעה זה היה מרטיט.