המדף הז'אנרי: אורזים למאדים: המדע המסקרן של חיים בחלל הריק – מארי רואץ'

אלו שנות השישים. נאס"א, סוכנות החלל האמריקאית, קצת פרימיטיבית בכל מה שקשור לתזונה. עבור נאס"א, אסטרונאוט טוב הוא אסטרונאוט רעב. אבל אם הוא מתעקש לאכול, שיאכל מישחות חסרות טעם אך מלאות קלוריות משפופרות.

לנאס"א היה פחד מוחשי ביותר מפירורים. חשבו שהם יעופו באוויר חסר המשקל ויכנסו למכונות. או שהאוכל האמיתי ישאיר ריח שיתקע בחללית ימים על גבי ימים.

אם היה להם קשר עם העולם הסובייטי, הם היו יודעים שזה לא נכון; הקוסמונאוט הסובייטי יורי גגרין, למשל, הביא איתו מהבית לטיסת החלל ההיסטורית שלו ב – 1961 סנדוויץ' סלמי. רוסים תמיד היו פחות בקטע של פרוטוקלי בטיחות.

האסטרונאוטים של נאס"א היו צריכים לסבול. אבל בטיסת החלל ג'מיני, ב – 23 למרץ 1965, שעתיים לאחר ההמראה הוציא טייס החללית, ג'ון יאנג, סנדוויץ בשר כבוש מכיסו והציג אותו למפקדו המופתע.

האירוע לקח בערך שלושים שניות. הסנדוויץ' לא אהב את האפס כבידה והתחיל להתפרק. מפקד החללית לא אהב את ה"מרד" והכריח את ג'ון יאנג להחזיר את הסנדוויץ' לכיס.

מאוחר יותר על כדור הארץ, ועדה של נאס"א גינתה את יאנג רשמית בגלל הסנדוויץ' המוברח. האסטרונאוטים בדורות הבאים יבדקו לפני ההמראה לראות שהם לא מבריחים אוכל משל עצמם לחלל. האפיזודה קיבלה את השם 'אפיזודת הסנדוויץ'. אפילו נכתב עליה מאמר אקדמאי.

————————
הסיפור לעיל הוא אחד ממאות הסיפורים בספר 'אורזים למאדים' של מארי רואץ'. רואץ' מסתכלת על חקר החלל בזווית קצת שונה.

לא מעניינים אותה סיפורי גבורה. מעניינים אותה סיפורי אנושיות. האסטרונאוט שרב עם מרכז הבקרה כי היה ממורמר. האסטרונאוט החרמן (וסקס בחלל בכלל). מה אוכלים? איך ישנים? הפחדים, שלבי הקבלה וכל הפסיכולוגיה והטכניקה שמאחורי חקר החלל.

התוצאה? מעניינת. יש בספר חלקים מרתקים. עכשיו, נגיד, אני יודע שאין סיכוי שאי פעם אעבור את מבחני הקבלה לאסטרונאוטים של נאס"א. אני פשוט שונה מדי מהנורמה. עכשיו אני גם יודע מה קורה בכל סימולציות המאדים הללו (סוגרים שישה אנשים בחדר למשך חמישה חודשים – זמן הטיסה למאדים ובחזרה). אני יודע שיש שם בעיות חברתיות, הטרדות מיניות, ובקבוקי וודקה שמוברחים ע"י השומר אם הניסוי נעשה ברוסיה.

יש בספר גם חלקים מביכים. כולל פרק ארוך מדי שנוגע בשאלה האם הקופים שנשלחו לחלל אוננו או לא (ברצינות). למרות השם, רוב הספר מתייחס לכיבוש הירח, ולא לכיבוש העתידי (בתקווה) של מאדים. הוא גם כתוב בגוף ראשון כתיבה עיתונאית, ולפעמים מרגיש כמו בלוג חובבני מאשר כמו ספר אמיתי.

'אורזים למאדים' הוא לא ספר מושלם לכיבוש החלל. לא כספר ראשון. הוא יוצא מנקודת הנחה שהקורא מכיר כבר את רוב ההיסטוריה הבולטת של התחום, ומתבלט בנישות הצדדיות. הוא כיף לקריאה, כי תמיד כיף לקרוא אנקדוטות ואגדות אורבניות. הוא יחכים אתכם בעיקר בתובנה אחת: כולם אנושיים. כולם. אפילו אסטרונאוטים שנבחרים בקפידה ואמורים להיות על-אדם.

[נקרא באנגלית. 334 עמודים. אמאזון]