מצב שבילי האופניים בתל אביב וברלין

ישראליים אוהבים לקטר. אחד מנושאי הקיטור הקבועים בתל אביב כבר שנים הוא שבילי האופניים. זה לא בא בקטע קיטור פולני מצחיק של 'לא צריך, אני אסע באוטובוס', אלא בקריזה מזרח תיכונית בריאה. ממש כאילו שביל אופניים משובש באבן גבירול הוא אחד מחטאי הבריאה.

מסתבר שישראליים נורא אוהבים לדבר על שבילי אופניים בכלליות, כי גם ישראליים בברלין מדסקסים איתי את הנושא. דעתי? די שונה מהקונצנזוס.

[מקור. CC]

למה להשוות בכלל בין תל אביב לברלין? למה לא למקומות המובילים באופניים בעולם: אמסטרדם, קופנהגן או שוויץ? בכנות? כי זה פשוט לא ריאלי. כמו שלא משווים את מכבי ת"א למיאמי היט בכדורסל.

מי אני לכל הרוחות שאציג את מצב האופניים בברלין ותל אביב? תרשו לי להשוויץ שתי דקות.

רכבתי בכל מקום בברלין. זה לא נאמר בלשון הגזמה! אלא באמת – לקחתי מפה, בדקתי באיזה איזורים בעיר טרם הייתי ורכבתי אליהם. אני רוכב 20-30 קילומטר ביום בכמעט בכל מזג אוויר.

בתל אביב אני רוכב כמעט עשרים שנה. נכון שבחמש השנים האחרונות אני לא גר בעיר, אבל אני מבקר בערך חודשיים בשנה, בהם אני חי על האופניים. בחמש השנים האחרונות רכבתי מתל אביב לראש העין, הרצליה, קרית אונו, בת ים וכו'.

[שביל אופניים בדרום העיר. CC]

ראשית, בואו נוציא את זה לרגע מהסיסטם: שבילי האופניים בברלין טובים פי כמה וכמה מאלו של תל אביב. זה אבסורד לאמר אחרת. מצד שני, אם מתחשבים בתנאי ההתחלה אז המצב העכשווי בתל אביב סביר לגמרי.

ברלין היא מטרופולין ענק שמחולק למחוזות. כל אחד מהם בגודל של עיר בישראל. חלק מתשתיות האופניים תלויות בעיריית המחוז, ולכן אין אחידות. בשכונה שלי, למשל, מזרח קרויצברג, המצב ממש קטסטרופלי: אין שביל אופניים טוב אחד בכל השכונה.

שבילי האופניים במזרח קרויצברג עוברים ברובם על המדרכות. המדרכות שבורות וגורמות לחווית הרכיבה להיות מאד קפיצית. עסקים גולשים למדרכה, וגורמים להולכי הרגל לגלוש לשבילי האופניים. במעט המקומות בהם השביל עובר על הכביש הוא מפסיק באמצע שום מקום וגורם לך להשתלב בתנועה סואנת.

המצב בשאר ברלין יותר טוב. ברוב הדרכים הראשיות יש שבילי אופניים מעולים. ברחובות הקטנים? שם זה בעייתי; אין שבילי אופניים, והרבה מהכבישים הקטנים מרוצפים אבני חלוקים שכמעט בלתי אפשרי לרכב עליהן.

מסע אופייני בברלין יכלול ברובו רכיבה בדרכים ראשיות טובות, ואז הסתבכות עם קפיצות ורעידות ברחובות קטנים עד שמגיעים ליעד. יש הרבה יוצאי דופן; הכללות תמיד חוטאות קצת למציאות.

שני דברים נוספים שיש בברלין ואין בתל אביב: האחד הוא שילוט, שמסביר מהי הדרך הנכונה לנסוע ממחוז אחד למשנהו. השני הוא רמזורי אופניים, שפותרים הרבה מצבים שבתל אביב יפתרו בצעקות או תאונה.

[זהירות, ישראליים בכביש. CC]

בתל אביב? אתם יודעים. יש בכל העיר בערך חמישה שבילי אופניים טובים.

אחד נהדר בטיילת שהולך מיפו דרך רחוב לוי אשכול כמעט עד הרצליה. אחד ברחוב משה דיין שממשיך ליצחק שדה. השביל בפנקס גם סבבה לפי מה ששמעתי, למרות שהוא מסתיים בפתאומיות. בפארק הירקון יש שביל נהדר, וגם כמה מעולים בדרום העיר – כן כן, ממש בדרום – ששכחתי את מיקומם המדויק.

שאר העיר? נעה בין קטסטרופה לחוסר קיום. רחובות שאול המלך ואבן גבירול הם מראשוני שבילי האופניים בעיר. שניהם ידועים בכך שהם מקוטעים ע"י תחנות אוטובוס ובתי קפה.

השביל ברוטשילד היה גם קטסטרופה בהתחלה, כשעבר דרך קיוסקים, החליף צדדים ובלבל את הולכי הרגל ורוכבי האופניים כאחד. ראיתי בו שיפור ניכר בקיץ האחרון – כולל שילוט מאד בולט שמפציר בהולכי הרגל לא להיכנס לשביל.

ברוב הדרכים הראשיות בעיר – יגאל אלון, ארלוזרוב, דרך יפו, קיבוץ גלויות ועוד – פשוט אין שבילי אופניים. אין. רכיבה סטנדרטית בתל אביב כוללת 20-30 אחוז שבילי אופניים והשאר בכביש.

אני בכוונה כותב 'בכביש' ולא על המדרכה, כי רוכבי אופניים לא אמורים לרכב על המדרכה. סכנת חיים? אולי, אבל עדיין – לא אמורים. בגרמניה יש אנשים שלוקחים את זה מאד ברצינות: אם אין שביל אופניים, והכביש נראה להם מסוכן, הם יורדים מהאופניים וסוחבים אותם איתם ברגל על המדרכה. אני לא מאיץ בכם לעשות את זה – ממש לא. רק מיידע מה אמורים לעשות בשביל יידע כללי.

אגב, יש יוצא דופן אחד: השביל עם הציור 'אופניים' + 'עגלה ותינוק'. המשמעות שלו היא לא 'זה שביל לרוכבי אופניים ולעגלות תינוקות'. אלא המשמעות היא 'פה מותר לרוכבי אופניים לרכב למרות שזוהי מדרכה – אבל בזהירות'. יש כאלה גם בגרמניה, המון. שוב, ליידע כללי.

[מקור. CC]

למרות כל הקיטורים, המצב הנוכחי בתל אביב לא נורא. לפני עשור לא היו שבילי אופניים בכלל בעיר. לפני חמש שנים? היו שבילים, אבל לא היה אף שביל טוב. עכשיו יש כמה טובים. המצב הולך ומשתפר. כל עוד יש מגמת שיפור, יש מקום להיות מרוצה.

חלק מהשגיאות שנעשו בתכנון הגיוניות. הסטנדרט העכשווי בגרמניה הוא לסלול שבילי אופניים כחלק מהכביש יחד עם המכוניות. בישראל זה עלול להיות קצת מסוכן ואפשר להבין את מי שבחר לא לעשות זאת.

אז המתכננים ניסו פתרונות אחרים. עניין שבילי האופניים על המדרכה נכשל ברובו – גם בגלל ביצוע גרוע (מה שגם הגיוני כשאין נסיון). היו נסיונות יצירתיים עם שביל הפוך ברחוב שינקין (במציאות השביל חסום תמידית ע"י מכוניות ואי אפשר לרכב בו). השביל במשה דיין מופרד בין המדרכה לכביש ע"י מכוניות חונות. כמובן שחלק גדול מהמכוניות רואות בו מקום חניה לגיטימי למרות זאת, וחלק נרחב של התושבים רואה בו פח זבל או חלק נוסף של המדרכה. השבילים הממש חדשים, בטיילת או פנקס, כבר יותר הצליחו, מקווה שיעשו עוד כמוהם.

יש הבדל גדול נוסף בחווית הרכיבה בין ברלין לתל אביב: תרבות הנהיגה. ואני לא מדבר פה רק על נהגי מכוניות, אלא גם על רוכבי אופניים והולכי רגל בישראל – שבאים בדיוק מאותה התרבות. נהגי מכוניות מתלוננים על רוכבי אופניים, שבתורם זועמים על נהגי מכוניות והולכי רגל כאחד, בעוד שהאחרונים ממש מבועתים ומפחדים לצאת להליכה בעיר.

מה יש לאמר? ישראליים אגואיסטים בדרכים בצורה מעוררת השתאות. במו עיני ראיתי רוכב אופניים נתקע בקשישה על המדרכה ברחוב – וצועק עליה במקום להתנצל. רוכבי אופניים נכנסים לצומת באדום ומתעלמים באדישות מצפירות הנהגים. אנשים בתל אביב רוכבים ומסמסים, רוכבים ומדברים בטלפון. הם רוכבים ומאזינים למוזיקה, מתעלמים מכל דבר אחר חוץ מהם – ואז מתעצבנים כשמישהו לא מתחשב בזה.

גרמנים הרבה יותר סבלניים על הכביש. נהג יכול להיתקע מאחוריך ברחוב צר – בלי שביל אופניים – במשך כמה דקות – ופשוט לנסוע בסבלנות. מה גם, גרמנים לומדים בבית הספר את חוקי הנהיגה על אופניים בכביש. משהו כמו מבחן התיאוריה הישראלי שעושים לפני שמוציאים רשיון. האם זה ניכר? או-הו – ניכר מאד.

אז האם ברלין עדיפה לרכיבה על תל אביב? כן, פי עשרות מונים. אבל לפני עשור זה היה פי אלפי מונים. לפני חמש שנים זה היה פי מאות מונים. אנחנו בכיוון הנכון. ניסיונות נעשים, ותל אביב היא העיר הטובה ביותר בישראל לאופניים עד שידגימו לי אחרת.

אפשר תמיד להסתכל על חצי הכוס הריקה: הפערים עדיין קיימים ומי יודע אם אי פעם ייסגרו. אבל אפשר גם, מדי פעם, לברך 'אמן' על כך שלפחות בתחום אחד חל שיפור בחיים העירוניים בתל אביב. לכו להתלונן על מחירי הבירה ומצב הרכבת הקלה.