מועדון הקריאה מפגש 5: ג'וליאן קומסטוק – רוברט צ'רלס וילסון
[ברוכים הבאים למפגש החמישי של מועדון הקריאה! לא יודעים מה זה? פרטים פה. פרטים על המפגש פה]
מר רוברט צ'רלס וילסון (רצ"ו, מעכשיו) רצה לכתוב סיפור על ארה"ב בימי הביניים. הוא רצה ארה"ב עם מלך וריבונות דתית נוצרית חזקה. הוא רצה ארה"ב אנאלפביתית שנמצאת במצב מלחמה תמידי. יותר מכל: הוא רצה להראות כמה ארה"ב הנוכחית קרובה למצב הזה.
אז במקום לכתוב סיפור בו ארה"ב מועברת לימי הביניים, הוא כתב סיפור עתידי. על המאה ה – 22 בה ארה"ב מתדרדרת לחשיכת ימי הביניים.
עכשיו לכו תכתבו על הרעיון המתוחכם הזה ביקורת קוהרנטית.
בארה"ב של וילסון אזלו לאנושות המשאבים. זה שיא המודה במד"ב כיום. אין יותר נפט, נגמר. אסון הנפט לווה בשורת מקרי אלימות קשים. בסופם מצאו עצמם תושבי ארה"ב תחת סוג של מונרכיה. המונרכיה של משפחת קומסטוק.
זהו סיפורו של ג'וליאן קומסטוק. נער צעיר, אחיינו של הנשיא (כלומר, דיקטטור, כלומר, מלך, כלומר מה-ההבדל-בתכלס?). איש קצת לא רצוי בממלכה. אביו נרצח בידי דודו הנשיא עקב עודף פופולריות. משפחתו של ג'וליאן, בהחלטה נבונה, העדיפה לא להשאיר אותו בסביבתו של דיקטטור רצחני. הוא נשלח לאחוזה כפרית צנועה.
שם הוא מתיידד עם נער אחר: אדם הזארד. איש פשוט ממוצא פשוט. הסיפור מסופר לנו בגוף ראשון דרך עיניו של אדם. הוא מתפקד בתור הביוגרף של ג'וליאן קומסטוק – או אם תרצו: הווטסון שלו.
ג'וליאן קומסטוק הוא ספר טוב. הוא אפילו ספר ממש טוב. הוא לא ספר 'מבריק' או 'גאוני' או 'יצירת מופת' אבל הוא ספר טוב ששווה לקרוא.
מצד שני, הוא ספר שמאד קשה לשכנע לקרוא אותו. הוא ספר מלא פגמים, ואין שום דבר בתיאור העלילה שמעיד על כך שחבוי בפנים משהו יוצא דופן. כולה סיפור היסטורי דמיוני של איש דמיוני בעתיד מאד לא סביר. אין מצב שזה מספיק מרגש כדי להתחיל לקרוא, נכון?
על מה העלילה? הספר מחולק לשלושה חלקים.
החלק הראשון מתאר את ארה"ב של ה"עמך". הוא החלק המוצלח ביותר של הספר עם טעם של אהבה לטבע האדם הפשוט. הוא עף לי וסיימתי אותו תוך חצי ערב עם ציפיה להמשך.
בחלק השני מתוארת עלייתו של ג'וליאן לגדולה. יש בו מערכה צבאית גדולה ודי פושרת מבחינת אקשן. רצ"ו הוא לא גרר"מ ולא סקאלזי כשזה בא לכתיבת קרבות דמיוניים.
החלק השלישי, מאה העמודים האחרונים של הספר, מתאר את שנות שלטונות של ג'וליאן. הוא מרגיש כמו מסה פילוסופית ארוכה נגד שמרנות ודת. נושאים שאולי נמצאים בדיון בארה"ב העכשווית, אבל בעולם הרוחני שלי הם פאסה מוחלט. יענו, די השתעממתי ממנו. למרות שיש בו פסקאות מעולות כמו זו (ע' 449):
המצפון אינו מנהל עבודה אכזרי. למצפון אין כל התנגדות לנשיקות בחשכה, אם ניתנו והתקבלו מתוך רצון חופשי. המצפון אינו מחפש פגמים בטעמנו במוזיקה, בבגדים, בספרות או בהתנהגות אהבהבים. הוא מחייך למראה קרבה ודוחה את השנאה. הוא לא מייסר את המאהב חסר המעצורים.
יחסית לספר טוב, "ג'וליאן קומסטוק", לא נעים לאמר, מלא פגמים. הדמויות? Meh. ג'וליאן קומסטוק עצמו הוא דיקט שאנשים מחבבים כי הוא בלונדיני וזה יפה או משהו כזה. אדם הזארד, הביוגרף שלו, הוא פתי צדקני טוב לב.
העלילה? לא הייתי אומר שהיא מקורית, משעשעת או חכמה, כי היא לא. היא לא מותחת ולא באמת סוחפת. היא עלילה ממוצעת כזאת שמניעה את הספר בלי להפריע ובלי להלהיב.
אבל עם זאת, ג'וליאן קומסטוק הוא ספר טוב. הוא ספר טוב כי רוברט צ'ארלס וילסון יודע לכתוב, והוא כותב פסקאות פשוטות פילוסופיות שנעים לשמוע כל עמוד שני. כמו זו למשל על ניהול אנשים (ע' 458):
הוא [תפקיד המנהל] מתגמל חוסר רחמים והורג את כל טוב הלב שעשוי להיות באדם. הכרתי אדם בסיאטל שנשכר להיות מפקח קו במפעל שבו עבדתי. איש נדיב, מלאכי כלפי ילדיו וכולם אהבו אותו; אבל עשו אותו מנהל קו, ואחרי שבוע בעבודה שמעתי אותו מאיים לחתוך למישהו את הגרון כי הוא היה איטי. והוא גם התכוון לזה. הוא התחיל להחזיק תער בכיס הירך. הציג אותו לראווה מדי פעם.
תזכרו את זה אם אתם מנהלים אנשים, או שתנהלו בעתיד.
בניגוד לשאר הספרים של רצ"ו שפורסמו בעברית, ג'וליאן קומסטוק לא מבוסס על רעיון אחד. כל משפט או פיסקה שינסו להסביר על מה הספר יחטאו לו. ביקורת שלמה ואני לא בטוח שהצלחתי להסביר מה קורה בו.
כי ג'וליאן קומסטוק הוא פשוט ספר יוצא דופן. קשה לסווג אותו לז'אנר מסוים ולהמליץ עליו למי שאוהב הרפתקאות או רעיונות מד"ב יצירתיים. הוא סאטירה חברתית כתובה היטב. אבל הוא מכוון את חיציו לנושאים שלא מעסיקים אותי, ולכן אני מסתפק בהנהון מנומס בהסכמה.
אם תקראו אותו, הוא לא יהיה הספר הכי טוב שקראתם אי פעם. או השנה. אבל הוא כן יהיה ספר שתשמחו שקראתם, וכשישאלו אתכם אחרי זה על ג'וליאן קומסטוק, תחשבו לרגע וסביר שתענו 'זה ספר טוב'.
[שכחתי לרשום: ספויילרים בתגובות חופשי!]
כפי שכבר סיפרתי לך, התחלתי לקרוא אותו ולא מצאתי מספיק מוטיבציה להמשיך. זה נראה לי ספר מאוד איכותי ומסקרן אבל פשוט עמוס פרטים ומורכב מידי לתקופה הלא מרוכזת בה אני נמצאת. אבל נהניתי מאוד לקרוא את הסקירה שלך (רפרפתי על הקטעים שטרם קראתי) ובטוח אחזור אליו מתישהו בעתיד.
לא יודע אם מורכב זו המילה הנכונה. אבל הוא ספר לא פשוט. באמת לא נועד לאנשים בתקופה לא מרוכזת.
זה ספר חביב.
הסיפור מספיק מעניין כדי שאמשיך לקרוא אותו (אבל לא הרבה מעבר לכך),וסך הכל לפחות בשני השלישים הראשונים הוא די זרם.
למרות שציינת את הפלקטיות של הדמויות הראשיות דווקא כן היה איכפת לי מהן, ככה שכנראה עבורי הן היו מספיק מעניינות.
הבעיה העיקרית שלי עם הספר היתה עם המסרים השטחיים שלו.
הספר בבירור מנסה להעביר איזשהו מספר פוליטי\חברתי, כך שאני לא יכול לפטור אותו בתור סתם ספר feel good, שלא מעניין אותי העומק שלו.
אבל הצורה שבה הוא מעביר את המסר היא מאוד שטחית. יש צד טוב מאוד ברור, וצד רע מאוד ברור. זה בעיקר בא לידי ביטוי דרך הדמות של קאליקסה שנראה שעיקר תפקידה הוא לשמש כשופר לעמדות הפוליטיות ה"טובות". עכשיו, אני באמת חושב שהצד שמוצג בספר כ"טוב", הוא אכן הצד הטוב והנכון מוסרית. אבל זה די קל בעולם הדיכוטומי שמוצג בספר.
הסאטירה החברתית שהספר מנסה להעביר לא כל כך רלוונטית לעולם שלנו, כי העולם של הספר רחוק מדי מהעולם שלנו. זו הייתה יכולה להיות סאטירה חברתית מעולה על אירופה הפיאודלית, אבל מה לעשות שכבר התרחקנו מספיק משם, וכיום אנו חיים במציאות חברתית שאולי בעייתית לא פחות, אבל בצורה הרבה יותר מורכבת.
אז מנקודת המבט של תחילת המאה ה-21 קל מאוד להזדהות עם הגיבורים ולומר שאריסות זה רע, וכנסיה ריכוזית בעלת כוח בלתי מוגבל המפעילה אינקוויזיציה זה איום ונורא. אבל זה גם לא כל כך מעניין.
בקיצור, לדעתי הספר מנסה מאוד חזק להיות סאטירה חברתית, אבל על מבנה חברתי שכבר מזמן איננו רלוונטי.
בנוסף, בתור ספר מד"ב, העתיד שהוא מתאר חסר כל רעיון חדש. (לא חדש במובן שלא נראה ביצירות אחרות, אלא חדש במובן שלא נראה בהסטוריה האנושית)
בעתיד המתואר בספר, לאחר האפוקליפסה, האנושות תחזור למצב זהה לחלוטין לתקופה הפיאודלית על סיפה של מהפכה תעשייתית, וההיסטוריה תחזור על עצמה אחד לאחד ללא שום שינוי משמעותי.
אולי הרעיון המקורי היחיד הוא המיוזיקל-ראינוע.
אז בסופו של דבר, אני לא אומר שזה ספר רע. הוא היה נחמד, אבל לא יותר מכך. ולא נראה לי שאזכור אותו בעוד שנה מהיום.
אהה, ובכל זאת יש נקודה אחת חיוביות מאוד שחשוב לציין לגבי הספר.
יש בו ג'ירף!! 🙂
זה כבר נותן לספר כמה נקודת זכות על פני כל ספר אחר שאין בו ג'ירף 😉
והוא אפילו משחק תפקיד משמעותי בהתקדמות העלילה לקראת הסוף.
באמת מה עושה שם הג'ירף?
מה, המסר 'פנאטיות זה רע' לא מספיק עמוק בשבילך? סתם סתם. מסכים איתך.
קאליקסה דמות די מעצבנת. ראשית, היא לא ממש מתייחסת לאדם בצורה יפה. יש להם מערכת יחסים מה-זה מוזרה. שנית, היא מסמלת עבורי את מה שרע בשמאל הקיצוני. איזשהו ששון לקפוץ למלחמת עולם עם כל מי שיש לו דעה מנוגדת. דיון פוליטי זה כמו נהיגה בכביש: צריך להיות חכם, לא רק צודק.
לא סתם הבאתי שתי פסקאות מהספר. הפסקאות האלה, עם האבחנות הנחמדות שלהן על העולם שלנו, הן עומק הספר עבורי. לא המסר הפשטני שלו.
מקובל לרשום "ספוילר" לפני שמחרבים למישהו את הספר (ע"י פירוט 3 החלקים של הספר).
המידע הנ"ל מופיע בגב הספר, בפתח דבר ובתחילת הסיפור.
אם כך, אז קבל את התנצלותי הכנה.
מעבר לכך נשמע סיפור מעניין, אנסה אותו…
איןבעיה. זו אחת הסיבות שהספר לא שגרתי. עיקרי העלילה מובאים בו כבר בהתחלה.
אני חייבת להפסיק להתחיל לקרוא את ספרי החודש כל כך הרבה זמן לפני מועדם, בסוף אני לא זוכרת כלום.
אז שרדתי את ג'וליאון קומסטוק. כן. שרדתי. לפרקים נחרתי. כי הספר פשוט כל כך לא מעניין.
אני מסכימה עם הביקורת של ניימן שחלקו הראשון של הספר – באחוזה הכפרית המנומנמת, זורם מהר באופן יחסי. שם מתרכזת הצגת העולם. החלק היחידי בו זיהיתי רוח יצירתית. ואז מגיע האירוע הדרמטי הראשון בספר – ההימלטות מגיוס. אין מדובר באירוע הדרמטי האחרון אבל זה לא משנה. כי אף אחד מהם לא באמת מעניין. או משנה משהו. אולי העדר העניין אכן נובע באמת מביקורת על נקודות שהן פחות בשיח הישראלי. אולי קורא אמריקאי היה מוצא את הספר אשכרה מעניין. אולי.
אז. עלילה משמימה, צ'ק. דמויות? פה זה כבר מכעיס. שטיחות כזו לא קראתי כבר הרבה מאד זמן. כל דמות משחקת את תפקידה. לא פחות, לא יותר. אפילו הסודות צפויים, ובטח שכל התפתחות אנושית (רומנים/חתונות/פרידות/מוות/חיים) אז אני מסכימה עם ניימן שהכתיבה טובה, אבל מפה ועד להגדיר את הספר מוצלח? אני נאלצת שלא להסכים.
מה שיפה זה שהסכמת איתי עם הכל חוץ מהשורה התחתונה. אבל זה בגלל שאני לא מצליח להסביר אותה כמו שצריך. אפילו לא לעצמי.
פעם, לפני שנים, בחור שקורא לעצמו על שם ספרייה למדעים מדוייקים המליץ לי לקרוא את הכרונוליתים. גמעתי אותו ביומיים, כמו גם את Spin (שגם הוא, אאל"ט, הומלץ לי ע"י הספריה/בחור).
את שניהם אהבתי כי 1. היה בהם רעיון מבריק, ו- 2. וילסון לא ממש ידע לבנות דמויות או עלילה, אבל מה שהוא כתב עטף יפה את הרעיון המעניין.
בג'וליאן קומסטוק וילסון לוקח את הגישה הנ"ל לכיוון מפתיע: אין בספר שום רעיון סוחף (סיפור הרקע האפוקליפטי מתואר באולי 3 עמודים בסה"כ, בלי יותר מדי פרטים), והבעייתיות בדמויות ובעלילה מעט גדלה (לדוגמא – אדם, הגיבור, לא מצליח לעורר הזדהות אצל הקורא באף אחד מ- 416 (!) העמודים של הספר). במילים אחרות: זה לא ממש משעניין, וזה לא כתוב טוב. מממ.
אני לא ממליץ על הספר, אבל אני רוצה להאמין שזה פלופ חד פעמי של וליסון (הי, זכותו לנסות מה שבא לא, רק ככה מגלים דברים מעניינים). אם אתם כן רוצים לנסות משהו טוב של וילסון, לכו כאמור על הכרונוליתים או ספין.
אולי הרעיון של קומסטוק לא מבריק, אבל לבטח מקורי. הבעיה היא שכל מה שהוא מנסה לאמר בעזרתו משמים. למרות שלך תדע, אולי בארה"ב של דיוני האבולוציה נגד הבריאתיות זה מדבר לאנשים.
(הבחור הזה שאתה מדבר עליו, הוא יפה כמו שאני מדמיין?: ) )
לא יודע אם ממש מקורי. "אי שם בעתיד העולם עובר טלטלה וחוזר למאה ה- 17" זה לא קצת "התלת רגליים"?
פה הם באמת חזרו לימי הביניים. אפילו החילונים של ימינו מתפקדים לג'וליאן קומסטוק על תקן מה שהיו היוונים לאירופאיים בימי הביניים.
כאילו, הידע אבד, אנשים אנלפביתים, דיקטטורה דתית. התלת רגלים מתאר איך מתנהגים אנשים מודרניים לאחר קריסת העולם. ג'וליאן קומסטוק מדבר על איך מתנהגים אנשים של ימי הביניים לאחר קריסת העולם.
(אם כי אודה: יש מצב שאני חוצב פה מים מהסלע ומשליך עליו מקוריות שאין בו)
סיימתי את הספר בזמן הפעם, ושלל מחלות משפחתיות דחו את כתיבת הסיכום שלי, אז הנה זה בא:
זה הספר הרביעי של ווילסון שאני קורא. אני חושב שאני די אוהב את ווילסון (למרות מגבלה לא קטנה שאציין מייד) ואפילו טרחתי בזמנו לבוא לאירוע החתימות שלו באיזה איקון. לא באו הרבה אנשים ככה שיצא לי לשבת איתו לאיזה חמש דקות, להגיד לו שאני מאוד מאוד אוהב את הרעיונות שלו, את הכתיבה שלו (מה שעוטף את הרעיון ומניע את הספר) ושונא שונא שונא את הסופים שלו בכל שלושת הספרים שקראתי – כאילו, יש לו רעיון מדהים והוא רץ איתו, ופשוט הוא לא יודע איך לגמור את הספר באותה רמה, ולקראת הסוף הספר מאבד גובה, או באבחת קולמוס הופך לאיזה רעיון מקושקש.
ככה היה ב-Darwinia (רעיון מופלא, על כדו"הא שעובר בשובל של שביט ופתאום אירופה מוחלפת במעין עולם פראי עם חיות וצמחים מוזרים (אותו גוש אדמה, תוכן שונה), ככה בכרונוליתים (שהיה מרתק עד נקודה מסוימת ופתאום הפסיק) וגם Spin סבל מאותה בעייה.
פשוט שאלתי את וילסון על זה תוך כדי החתימות. לא היה לו הרבה מה להגיד על זה, ובין השורות נראה כאילו שיש בו איזו מודעות לנושא. מוזר. אולי הוא צריך סופר לסופים של הספרים שלו 🙂
פה יש משהו אחר. מבלי לחזור על מה שאמרו אנסה לתמצת:
בגדול אהבתי את הספר. גם הסוף היה הגיוני לי ולא סבלתי ממנו (חייב לומר שקינן בי חשש לא קל).
שלושת החלקים הראשונים טובים יותר. הרעיון בבסיסו מרתק, ולטעמי הרגשתי כאילו אני קורא מעין
"סרט" – ראיתי את הספר כסרט בעיני רוחי, לטוב ולרע (שזה אולי מתקשר לשטיחות של הדמויות).
אולי זה מתקשר לאהבתי הרבה לספרים/סרטים/משחקים פוסט-אפוקליפטים למיניהם (חייב לציין
ששוועתי ליותר מידע רקע והרגשתי ממש חוסר כאן).
ההתחלה מאוד עניינה אותי, הדמויות לא התחברו לי יותר מדי לכל אורך הספר, וכן היה אפשר לקצר פה ושם. הספר גם קצת מאבד גובה אבל בצורה שונה מהאחרים שקראתי, והרבה פחות הפריע לי.
הוא לא שעמם אותי ודי רצתי דרכו, כנראה גם כי הייתי סקרן לגבי הסוף.
המלצה? – כן, אבל בהחלט לא חד משמעית. ספר ששמחתי שקראתי, שכן ארגיש שמשהו בו נשאר גם
אם לא מדובר בחותם עמוק. כן יכול להבין אנשים שישתעממו ממנו, או ירגישו שהו רדוד ומטרחן. הדמויות
לא מתפתחות וחבל. לא הספר הטוב ביותר של וילסון, אבל זה שנגמרה בצורה הכי סבירה מבחינתי בין אלה שקראתי עד כה (וזה הרביעי).
גם חשבתי על סופר סוף ועולם הסוף כשהתחלתי לקרוא את ההודעה שלך:)
חייב לאמר שהחלק האחרון של הספר נורא\תמוה בעיני. כל הקטע עם הסרט על דרווין (די ברור שרצ"ו אובססיבי אליו) נורא אמנותי, אבל אין לו קשר לעלילה. בכלל, החלק הזה לא עלילתי. הוא סוג של מאמר דעה אמנותי לא מעניין ממש.
תקן אותי?
סחטיין עליך ששאלת את וילסון על הנושא! מודה, היה לי קשה לשאול סופר מפורסם שאלה "לא נעימה" לגבי יצירתו. אני עושה את זה מאחורי הגב או על גבי הבלוג.
כן. וילסון הוא דרוויניסט רציני, והחלק הזה קצת תלוש. מצד שני, אחרי שהוא בונה את היריעה לסצינת הסיום לאורך הספר, זה היה הגיוני שיקרה משהו שיאלץ את זה. למה? ככה. בכל מקרה, הסוף הוא לא החלק החזק פה ללא ספק.
שמע, היתה הזדמנות, והתנצלתי מראש שאני מעלה את זה – אני אוהב את הרעיונות שלו ואת הכתיבה שלו, אבל הקטע של הסופים גומר אותי כל פעם.
ספר טוב עם סוף מחורבן הורס לי כל כך, שאני מעדיף שהספר יהיה בינוני פלוס אבל אחיד ברמתו. הקטע היותר משעשע היה שרצ"ו לא זרק אותי או דחה אותי על הסף, אלא ניסה קצת להתדיין. נראה שכאילו הוא מודע לנושא באופן זה או אחר 🙂
סופר אחר שהסופים שלו גרועים הוא למשל ג'ון גרישם,
שפעם הפסקתי לקרוא אותו, ואז עשיתי עוד נסיון (הייתי צעיר אז, לפני כעשור)
רק כדי להתאכזב שוב – ספר מצוין שזרם ועניין עד שהגעתי לעשרים העמודים האחרונים, כשממש לא ברור לי איך הספר יפתר, ואז בא הסופר ומדביק איזה שטות חסרת הגיון עם איזולירבנד. זוועה!!!!
או שהוא היה ג'נטלמן אמריקאי טיפוסי שלא חולק בקולניות על ביקורת: )
לא הבנתי אף פעם מה מפריע סוף גרוע. כלומר, למה סוף גרוע מפריע יותר מהתחלה גרוע או אמצע גרוע?