המדף הז'אנרי: אהובת המוות – בוריס אקונין. השמיני בסדרת תיבת פנדורין

כשזה מגיע לסדרת פנדורין, אין לי דבר מלבד ממחמאות.

אהובת המוות הוא הספר השמיני(!) בסדרת פנדורין. אם לא קראתם אף אחד מהספרים הראשונים, הנה מה שאתם צריכים לדעת:

פנדורין הוא *ה*בלש הרוסי. משהו בסגנון שרלוק הולמס פוגש את ג'יימס בונד. ג'נטלמן חריף ורב מעללים. ברוסיה הספרים שלו זוכים לפופולריות ששווה לזו של הארי פוטר. ומה אגיד לכם? הרוסים צודקים! סדרת תיבת פנדורין – השם הרשמי בעברית – היא יצירת מופת של כתיבה בלשית, כתיבה רוסית וכתיבה בכלל. הספרים שלה מחזירים אותי לתחושת הקסם של הילדות.

את חמשת הספרים הראשונים של הסידרה קראתי ביעף תוך ימים ספורים. גם את הספר השישי והשביעי לגמתי ביום.

לאחר הפסקה ארוכה, יחסית, נחתו על שולחני שני הספרים הבאים בסידרה. היום נדבר על השמיני: אהובת המוות.

מוסקבה, 1900. חילופי המאות מוציאים את הרוסים מדעתם. הטכנולוגיה מתקדמת בקצב לא אנושי, התקופה הרומנטית של המאה ה – 19 מתקרבת לקיצה, ויש שחוזים ניוון של האנושות; אנשים יתחילו להירקב מרוב השפע של העולם המודרני. להשמין, להתפנק ולהתעצל.

במידה מסוימת הם צדקו; כמות העצלנים בתרבות המערבית כיום חסר תקדים. מצד שני, גם כמות האנשים החרוצים שעובדים ויוצרים ומתפתחים גדל פלאים. כך שהתחזית הדקדנסית הייתה לא מדויקת.

לתוך העולם המוסקבאי המתנוון הזה נוחתת מאשה מיראנובה. צעירה רוסיה מפרובנציה מהקצה המזרחי של המדינה, שמחפשת את עצמה. היא משנה שמה לקולומבינה ורוצה לההיפך, כמה שיותר מהר, לאשה מודרנית מתוחכמת.

קולומבינה היא בדיוק החומר שמגיעה למועדון הסודי אהובי המוות. אוסף אנשים שמאמינים שהחיים הם נטל והמוות הוא פרס למי שראוי. המועדון מתקשר, בדרך זו או אחרת לגל התאבדויות שתוקף את מוסקבה. כאילו, הרקבון החברתי כה עמוק עד שאנשים מאסו בחיים ובחרו במוות.

באמצע הבלאגן הזה, שנראה לא בלשי בעליל, נוחת ארנסט פנדורין. ספק מתוך סקרנות ספק מתוך תאווה לתעלומה. דרך עיניה של קולומבינה, אהובת המוות, נפרש לעינינו סיפור רוסי במיוחד. על אובססיביות, אינטלקטואליות מוגזמת ואידיאלים מוזרים.

אהובת המוות הוא לא הספר הכי טוב בסדרת פנדורין. הוא איפושהו באמצע בין מות אכילס, הכתרה ולוויתן. אבל הוא עדיין ספר מדהים(!) שהמחשבה העיקרית שלי כשסיימתי אותו הייתה 'על סף יצירת המופת'.

למה אהובת המוות הוא על סף יצירת המופת? כי הוא כל כך רוסי. כי הוא לוקח רעיון הזוי, מועדון התאבדויות, והופך אותו למשהו אמין. כי הדמויות בו מגוחכות בפנאטיות שלהן, אך אמיתיות כי התרבות הרוסית פנאטית מעיקרה.

אהובת המוות הוא גם על סף יצירת המופת בגלל שלל הקריצות והמחוות שלו. יש את המחווה המאד ברורה למועדון ההתאבדויות של רוברט לואיס סטיבנסון, מחווה לז'אנר הבלשי הדקדנטי, ועוד מלאי אדיר של מחוות אדירות. חלקן עברו לי מן הסתם מעל הראש – לחלקן שמתי לב בגלל התרגום.

הבעיה של אהובת המוות היא שפנדורין הוא דמות יחסית שולית שם. הוא מופיע, בדרך אגב כזה, באמצע הספר – אבל אפילו אז, לא נהפך למרכז העלילה. זה הופך את הספר לפרקים ל"סתם ספר רוסי טוב". אין את הערך המוסף שנותנת דמותו של פנדורין, סוג של גיבור על רוסי, לסידרה.

אמרו לי לא מזמן שהתרגום האנגלי של פנדורין פושר ביותר. אז מזלי, לשם שינוי, שאני דובר עברית. כי התרגום העברי של יגאל ליברנט, וההפקה הכללית של סדרת תיבת פנדורין פשוט פנטסטית. הספרים מלאים הערות וביאורים, דברים שבלעדיהם הסידרה פשוט לא הייתה אותו הדבר. שאלתי חבר שקרא את כל הסידרה ברוסית. הוא אמר שהם חסרים שם, ושאפילו לקורא הרוסי חלקם עוברים מעל הראש.

אני שואל את עצמי למה אני כה מכור לפנדורין? כי נראה שרבים וטובים אחרים חושבים שהסידרה 'סתמית'. אולי זו התרבות הרוסית שאני מחובר אליה יותר מאחרים? אולי כתיבה קצת מוגזמת של המאה ה – 19? היא עלולה להיראות מגוחכת לאנשים מסוימים, בעוד שלי היא נראית קסומה.

נסיים בהקדשה מתחילת הספר:

לזכר המאה התשעה-עשרה
שהספרות בה היתה גדולה,
האמונה בקדימה – חסרת גבולות,
והפשעים בוצעו ופוענחו בחן
ובטוב טעם.

זוהי רוחו של פנדורין.