ברך

על התמונה הבאה שילמתי מחיר יקר.

היא צולמה יום לאחר חג המולד. המקום הוא שביל ביער שעובר על  אחת הגדות של אגם מיגל (Müggelsee). האגם הגדול ביותר מברלין. הוא ממוקם בערך עשרים קילומטר מהבית שלי.

באותו היום ירד גשם כל הבוקר, והשביל היה בוצי. כשעליתי על האופניים, לאחר צילום התמונה, הם התנדנדו קצת בגלל הבוץ. שמתי רגל על הקרקע לייצב אותן, הרגל החליקה בבוץ – וקנעק! משהו ממש רע קרה לברך.

זרקתי עצמי בבהלה מהאופניים על הקרקע. הרגל הייתה מקופלת ולא יכולתי ליישר אותה. הצלחתי לסחוב עצמי על רגל אחת לספסל ישיבה מחוץ לשביל, ונשכבתי עליו מחזיק את הרגל.

נכנסתי לשוק, ודקה לא עשיתי כלום. בסוף הוצאתי את הסלולרי והתקשרתי לשני חברים. הם אמרו שהם באים בהקדם האפשרי. הסברתי להם בגדול איפה אני. את המיקום המדויק לא ידעתי, ואין לי אינטרנט או ג'י.פי.אס בסלולרי.

אחרי זה שכבתי על הספסל. הברך ממש כאבה והתחלתי לרעוד מהקור. בכיתי קצת; מכאב, מתסכול, מעצב ומהבנה שהחיים עומדים להיות אחרים עכשיו. ניסיתי להתקשר חמש פעמים למישהי שנורא רציתי את חברתה הנפשית, אבל הסלולרי שלה היה סגור. בסוף נרגעתי.

שעתיים שכבתי שם. לחברים היה קשה למצוא את המקום, וגם ככה אין אפשרות להגיע עם אוטו קרוב אליו. תושבים מקומיים עברו שם כל כמה דקות. אף אחד מהם לא אמר דבר, או שאל אם אני צריך עזרה. תגידו מה שאתם רוצים על ישראליים, אבל בישראל זה לא היה קורה. אלו היו מהשעתיים הארוכות בחיי. אני לא מאחל לאף אחד לעבור את זה.

רעדתי לחלוטין כשהחברים הגיעו. דבר ראשון הישקו אותי בתה. אחרי זה הניחו אותי על האופניים ודחפו אותם ביחד לאוטו. שם אחד מהם עזב אותנו ולקח את האופניים לביתו, בעוד שהשני לקח אותי למיון.

חווית המיון הגרמנית הרבה יותר שקטה מזו הישראלית. חוץ מזה, היא מתסכלת בדיוק באותה המידה.

הפקידה אומרת בגסות שתחכה, האחות מתייחסת אליך בחוסר סבלנות, הרופא – בחור מאד צעיר – לא באמת מבין בפציעות ברכיים. הוא הגיע למסקנה שאני לא בסכנת חיים ושלח אותי הביתה לראות אורתופד עוד כמה ימים. בדרך הוא גם ניסה לחבוש לי את הרגל, וכמעט התעלפתי – מילולית – מכאבים; התחבושת לחצה בדיוק על המקום הפצוע.

לדירה שלי, קומה שלישית בלי מעלית, קפצתי על רגל אחת בעזרת החבר. הייתי סגור שם שבוע בלי אפשרות ללכת. הזמנתי אוכל בטייק אווי, ולא ממש רציתי שחברים יבקרו. תמיד הייתי גרוע מאד בלהיות פצוע.

אחרי שבוע הסתיימה תקופת החגים והרופא חזר מחופשה. הוא שלח אותי לעשות MRI. בארץ לקח לי כמה שבועות לקבוע MRI, פה, כמעט מהיום למחר. את ה – MRI עשיתי כשאני עדיין לא יכול להזיז או לדרוך הרגל.

צריך לציין שזו לא הפציעה הראשונה שלי בברך הזאת. הוציאו שם חלק מהמיניסקוס לפני 13 שנה. באותו הזמן גם אמרו לי שהרצועה הצולבת שלי קרועה, אבל שאם זה לא מפריע בחיים אז חבל לשחזר אותה, כי הניתוח קשה ותהליך השיקום קשה אף יותר.

את כל זה סיפרתי לאורתופד, שממש ממש לא הקשיב לי. כמו הרבה אורתופדים אחרים, הוא ניהל דיאלוג אינטימי עם צילום ה – MRI.

הוא הודיע שקרעתי את הרצועה (כאמור, קרועה מזה 13 שנה), שיש לי נוזלים במיניסקוס (מה שזה לא אומר), ושהנוזלים גורמים לכך שיש לי כמו "חול" בברך שגורם לחיכוך ומשם באים הכאבים הכרוניים (שאין לי. גם מזה הוא התעלם. אני חושב שהוא שכח שנפצעתי עכשיו וחשב שבאתי בגלל כאבים מתמשכים בברך). הוא המליץ דחוף על להוציא את המיניסקוס ולשחזר את הרצועה. הודיתי לו, וגמלתי בליבי לקבל חוות דעת אחת או שתיים נוספות.

בינתיים עברו שלושה וחצי שבועות מהפציעה. חיכיתי עד שאוכל לחזור לתפקד כרגיל לפני שאכתוב את הפוסט הזה. אני כבר צולע לא רע, ואפילו יורד במדרגות והולך לבית קפה כדי לעבוד בבוקר. הברך עוד לא יציבה, ובתנועות מסוימות יש כאבים, אבל הכיוון נראה חיובי. בעבר לקח לי כמה שבועות עד חודשים להחלים מפציעה כזאת. מה שאומר שהדרך עוד ארוכה.

עצות יתקבלו בברכה, אם כי אני לא מתחייב כמובן להקשיב להן. לקחים? לא יודע אם יש כאלה. פצועים, נפצענו ונקווה שלא נפצע יותר אף פעם בעתיד.