מועדון קריאה מפגש 6: כס סהר-הלבנה (Throne of the Crescent Moon) – סאלאדין אחמד
[המפגש השישי של מועדון הקריאה של הבלוג. הכרזת המפגש פה. אין ספויילרים בביקורת, אבל מותר ספויילרים בתגובות]
אחד הדברים שאני לא אוהב בשמאל הגרמני בברלין הוא הגדרות על בסיס השלילה. אנשים מגדירים עצמם כ*אנטי*-פשיסטיים, *אנטי*-גזענים ו*אנטי*-אנטישמיים, כי כל ילד יודע שמינוס כפול מינוס זה פלוס. באמת כל כך קשה לאמר מה אתם במקום לציין נגד מי אתם?
בדיוק באותה המידה, מפריע לי שחצי מהביקורות על כס סהר-הלבנה ( Throne of the Crescent Moon), מתפעלות מכך שהוא בעולם פנטזיה *לא* אירופאי. אז הנה איך שאני אומר את זה:
כס סהר-הלבנה הוא ספר מצויין שמתרחש בעולם של סיפורי אלף לילה ולילה עם השפעות מוסלמיות. כלומר, יש ח'ליפה (מלך ערבי), בדואים, וע'ולים (מפלצת ערבית שע"פ ויקיפדיה מתגוררת במערה, בכפר או בפרדס!). הגיבורים שותים תה מתקתק במקום שיכר, ועורכים חאפלות עם צלעות כבש ואורז במקום לצוד חזירי בר.
גיבור הסיפור הוא ד"ר אדולה מחסלוד. צייד ע'ולים קשיש והאחרון מסוגו בממלכה. מסתבר שצייד ע'ולים הוא עבודה מסוכנת עם מעט מאד שכר בצידה, מה שהופך את אפיק ההתמחות לפחות פופולרי אפילו מזה של מתמטיקאי.
ד"ר מחסלוד הוא זקן, שמן, גרגרן, גס רוח וסרקסטי ברמות שרק טיריון לאניסטר מתחיל להבין. הוא נורא רוצה לפרוש לחיים מלאי תה ואוכל משמין, אבל כל פעם צץ איזה ע'ול מעצבן שצריך להרוג ולא נותן לו.
תלמידו, ראסיד באס ראסיד (מתורגם ל'ראסיד, רק ראסיד'), ממש לא מבין אותו. להילחם במפלצות היא שאיפת חייו! הוא די צעיר, שלא במפתיע. בן 16 בלבד, ומשוכנע במאה אחוז בהשקפת עולמו בצורה שרק נערים יכולים: דרכי הדת הם הדרכים הנכונות, הנאות גופניות זה רע ואין דבר העומד בפני הרצון. אפילו לכתוב את הפיסקה הזאת גורם לי להתגעגע לתמימות גיל הנעורים.
אל צמד-חמד ההפכים הזה מצטרפות עוד שלוש דמויות. הראשונה היא נערה בדואית קשוחה וקשת-עורף. השניים האחרים הם זוג חברים מבוגר של ד"ר מחסלוד: דאווד וליטז. הוא קוסם רב-עוצמה אך חלש גוף. היא? מרפאת מוכשרת ומוח שקול ורגוע.
שימו לב כמה זמן הקדשתי לדמויות, וכמה מעט לעלילה, אה? כי העלילה באמת לא חשובה. יש איזה מישהו ממש רע, שרוצה לעשות דברים ממש ממש רעים, בגלל שהוא ממש ממש (ממש) אוהב כוח והוא גם, לא יודע אם הזכרתי, רע. חוץ מזה יש עלילה צדדית על הנסיך הפלקון – סוג של רובין הוד מודרני. היא עלילה מעניינת עם אמירה מודרנית ברורה של איך העשירים נהנים על חשבון העניים. אבל עדיין, לא עיקר הסיפור.
מה עיקר הסיפור? הדמויות והעיר בה הוא מתרחש. יש שלוש דמויות מבוגרות שמתלוננות כל הזמן כמו הזקנות מזהו-זה, ושתי דמויות צעירות ש"לא מבינות מה הבעיה", רק רוצות אקשן, מאד חרדות לכבודן ומפחדות משיגרה כמו זוג נשוי אחרי חמש עשרה שנה.
מה אגיד לכם, אני אהבתי את זה. העלילה הגדולה אולי לא מרתקת, אבל תתי העלילות באמצע מצוינות. לקח לי איזה עשרים עמודים להתחבר לד"ר מחסלוד, ראסיד באס ראסיד ושאר החבר'ה, אבל מרגע שזה קרה, הרגשתי את הסבל וחוסר האונים שלהם כמוהם. נהניתי מהתה ומההפוגה לארוחת החג שלהם כאילו חלקו אותה איתי.
כס סהר-הלבנה הוא מספרי האקשן האלה שמסתירים הרבה עומק בתוכם.
בתור ספר הרפתקאות, אם מפשיטים ממנו את כל הקישוטים האוריינטליים, מקבלים סיפור קלאסי על חבורה שצריכה להילחם ברוע. בתור ספר על קשישים רגע לפני הפנסיה, מקבלים ממנו המון שיעורים על חשיבות ההנאה מרגעים קטנים בחיים.
בתור ספר שמציג לקורא תרבות אחרת, טרנד לוהט עכשיו במד"ב ופנטזיה, הוא עושה עבודה נהדרת. אנשי דת ערביים נחשבים כיום לא פחות מפחידים ממפלצות בעולם הערבי, וכס סהר-הלבנה מנגיש אותם, מראה את האנושיות שבהם, ושבסופו של דבר, כמו בכל קבוצה, יש כאלה מקסימים ומלאי טוב לב, וכאלה שהיו חרא אנשים ללא קשר לדת.
כס סהר-הלבנה הוא הראשון בטרילוגיית ממלכות סהר-הלבנה. בדר"כ הספר הראשון בסידרה גורם לקורא לרצות לקרוא את השאר בשביל לגלות איך מסתיימת העלילה. אבל פה המצב שונה: מהעלילה עצמה לא ממש איכפת לי, אבל כן ארוץ לקרוא את הספרים הבאים, כי מהדמויות עצמן איכפת לי עד מאד. העובדה שהיה מועמד להוגו ולנבולה, וזכה בפרס קמבל לספר ביכורים, מעידה שאני לא לבד.
על החתום: ניימן, רק ניימן.
עד הדקה התשעים לערך הייתי בטוחה שזה יהיה המועדון שאפספס. קראתי המון ספרים בתקופה האחרונה – אבל בכל פעם שהתחלתי את כס סהר הלבנה נרדמתי. ההתחלה איטית. נורא איטית. בדיעבד, אני מזהה יופי מזוכיסטי בפתיחה – לקחת את הדמות הכי זרה לקהל "אירופאי" ממוצע – זקן מוסלמי ממורמר שיושב על כוס תה ומתפלפל עם חברו בעלבית הקפה הישיש ודווקא דרכו להכניס אותנו לעולם שלו.
במזל, נתקעתי על טיסה בלי ספרים נוספים על הקינדל. נאלצתי לגרור את עצמי דרך הפתיחה הקשה ואז, סוף סוף, התחלתי להנות. אני מסכימה מאד שלא מדובר בעלילה מרשימה במיוחד. הרשע אורב בצללים תקופה ארוכה כל כך והמפגש הדרמטי אולי קצת מאכזב. אבל המסע והדמויות מהנות בפני עצמן.
ספר קטן וטוב.
האמת הדמות של זקן ישיש ממורמר באמת כל כך זרה לקהל המערבי? (עם או בלי כוס תה).
ספר קטן וטוב – מסכים!
אני בתקופה של עומס ספרים ועומס כללי בחיים. האמת, מול אברקרומבי, אקונין ואנו דרקולה היה לספר קשה מאוד להתרומם, בנוסף לעובדה שהוא מתרומם לאט. ממש לאט.
אני קראתי משהו אחר לאחרונה שמתאר תרבות "מוסלמית" שהיה מוצלח מלא ושלם יותר (מחזור מלחמות השדים של פיטר ברט – שני הראשונים מצויינים, גם אם מצריכים קיבה חזקה יחסית).
בכל מקרה – חלק מהפקק שהיה לי התשחרר ואני באמצע. חביב וקריא. לא מעבר כרגע.
מזכיר לי קצת את The hammer and the blade, אם כי הביצוע שם קצת יותר קורץ לטעמי.
מה זה אנו דרקולה?
איפה אתה באברקרומבי? יש לי איתו תופעה מוזרה: נורא התלהבתי ממנו בזמן אמת, ונורא שוככת לי ההתלהבות עם הזמן.
Anno Dracula
חפש. די מגניב בסה"כ.. סוג של סטימפאנק אלטרנטיבי עם ערפדים. יש שם עולם שלם ודי מוטרף.
אברקרומבי זה מוזר. אני נהנה לקרוא אבל קשה לי מאוד לצרוך במנות גדולות וכל ספר שלו לוקח לי ים זמן בהפסקות. סיימתי את השני בטרילוגיה רק עכשיו ולמרות שכבר קראתי את "The heroes".
נשבתי עם אברקרומבי אחרי הספר הרביעי: Best served cold. לא יודע אם הוא היה נוראי, או שפשוט אחרי ארבעה ספרים נמאס לי מהדיאלוגים החוזרים שלו והיעדר העלילה (ובתכל'ס, אין באמת עלילה טובה באף ספר שלו שקראתי). הוא צריך עורך דחוף שיקצץ בדיאלוגים.
עם זאת, איך The Heroes?
אגב, כס סהר-המלכות לא בא לתאר תרבות מוסלמית לדעתי. הוא בא לכתוב ספר הרפתקאות עם קישוטים מוסלמיים, ותוך כדי להראות שהתרבות לא ממש שלנו משלנו ברמת הפרט.
דווקא עשה את זה יפה. מאד נגיש לקורא המערבי.
כן, זה יצא לו בסדר.
נסה לקרוא את The painted man (או The warded man, משום מה בין בריטניה והעולם השתנה שם הספר). זה לא מתחיל שם אבל הגיבור מגיע לתרבות מזרח תיכונית שמוצגת יותר בפרוטרוט בספר השני.
די מוצלח יצא.
ואגב, מה הקטע שלך עם ע'ולים? זה לא גולים (או גהולים) כמו Ghouls?
לא מבין כלום בתיעתוק מערבית, אז פשוט העתקתי את איך שזה כתוב בויקיפדיה:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%27%D7%95%D7%9C
אכן, אבל אני מרשה לך לתעתק "ר'ול" (כמו בכללי התעתיק הפשוט לשילוט וכד' – כי מבחינת ההגייה בעברית זה הגיוני יותר מאשר התעתיק האקדמי ע').
עדיף ר'ולות, ר'ולים. זה המבטא הפלשתיני, ואנחנו יושבים בתוך עמינו ('מראר', 'ר'זה' במקום עזה).
זה גם מה שלוטם כתב ב'חולית', ולוטם הוא סטנדרט בקטע הזה, בימים שהבדואים עוד היו אידיאל רומנטי כאן, בזכות סיני.