מועדון קריאה מפגש 6: כס סהר-הלבנה (Throne of the Crescent Moon) – סאלאדין אחמד

[המפגש השישי של מועדון הקריאה של הבלוג. הכרזת המפגש פה. אין ספויילרים בביקורת, אבל מותר ספויילרים בתגובות]

אחד הדברים שאני לא אוהב בשמאל הגרמני בברלין הוא הגדרות על בסיס השלילה. אנשים מגדירים עצמם כ*אנטי*-פשיסטיים, *אנטי*-גזענים ו*אנטי*-אנטישמיים, כי כל ילד יודע שמינוס כפול מינוס זה פלוס. באמת כל כך קשה לאמר מה אתם במקום לציין נגד מי אתם?

בדיוק באותה המידה, מפריע לי שחצי מהביקורות על כס סהר-הלבנה ( Throne of the Crescent Moon), מתפעלות מכך שהוא בעולם פנטזיה *לא* אירופאי. אז הנה איך שאני אומר את זה:

כס סהר-הלבנה הוא ספר מצויין שמתרחש בעולם של סיפורי אלף לילה ולילה עם השפעות מוסלמיות. כלומר, יש ח'ליפה (מלך ערבי), בדואים, וע'ולים (מפלצת ערבית שע"פ ויקיפדיה מתגוררת במערה, בכפר או בפרדס!). הגיבורים שותים תה מתקתק במקום שיכר, ועורכים חאפלות עם צלעות כבש ואורז במקום לצוד חזירי בר.

גיבור הסיפור הוא ד"ר אדולה מחסלוד. צייד ע'ולים קשיש והאחרון מסוגו בממלכה. מסתבר שצייד ע'ולים הוא עבודה מסוכנת עם מעט מאד שכר בצידה, מה שהופך את אפיק ההתמחות לפחות פופולרי אפילו מזה של מתמטיקאי.

ד"ר מחסלוד הוא זקן, שמן, גרגרן, גס רוח וסרקסטי ברמות שרק טיריון לאניסטר מתחיל להבין. הוא נורא רוצה לפרוש לחיים מלאי תה ואוכל משמין, אבל כל פעם צץ איזה ע'ול מעצבן שצריך להרוג ולא נותן לו.

תלמידו, ראסיד באס ראסיד (מתורגם ל'ראסיד, רק ראסיד'), ממש לא מבין אותו. להילחם במפלצות היא שאיפת חייו! הוא די צעיר, שלא במפתיע. בן 16 בלבד, ומשוכנע במאה אחוז בהשקפת עולמו בצורה שרק נערים יכולים: דרכי הדת הם הדרכים הנכונות, הנאות גופניות זה רע ואין דבר העומד בפני הרצון. אפילו לכתוב את הפיסקה הזאת גורם לי להתגעגע לתמימות גיל הנעורים.

אל צמד-חמד ההפכים הזה מצטרפות עוד שלוש דמויות. הראשונה היא נערה בדואית קשוחה וקשת-עורף. השניים האחרים הם זוג חברים מבוגר של ד"ר מחסלוד: דאווד וליטז. הוא קוסם רב-עוצמה אך חלש גוף. היא? מרפאת מוכשרת ומוח שקול ורגוע.

שימו לב כמה זמן הקדשתי לדמויות, וכמה מעט לעלילה, אה? כי העלילה באמת לא חשובה. יש איזה מישהו ממש רע, שרוצה לעשות דברים ממש ממש רעים, בגלל שהוא ממש ממש (ממש) אוהב כוח והוא גם, לא יודע אם הזכרתי, רע. חוץ מזה יש עלילה צדדית על הנסיך הפלקון – סוג של רובין הוד מודרני. היא עלילה מעניינת עם אמירה מודרנית ברורה של איך העשירים נהנים על חשבון העניים. אבל עדיין, לא עיקר הסיפור.

מה עיקר הסיפור? הדמויות והעיר בה הוא מתרחש. יש שלוש דמויות מבוגרות שמתלוננות כל הזמן כמו הזקנות מזהו-זה, ושתי דמויות צעירות ש"לא מבינות מה הבעיה", רק רוצות אקשן, מאד חרדות לכבודן ומפחדות משיגרה כמו זוג נשוי אחרי חמש עשרה שנה.

מה אגיד לכם, אני אהבתי את זה. העלילה הגדולה אולי לא מרתקת, אבל תתי העלילות באמצע מצוינות. לקח לי איזה עשרים עמודים להתחבר לד"ר מחסלוד, ראסיד באס ראסיד ושאר החבר'ה, אבל מרגע שזה קרה, הרגשתי את הסבל וחוסר האונים שלהם כמוהם. נהניתי מהתה ומההפוגה לארוחת החג שלהם כאילו חלקו אותה איתי.

כס סהר-הלבנה הוא מספרי האקשן האלה שמסתירים הרבה עומק בתוכם.

בתור ספר הרפתקאות, אם מפשיטים ממנו את כל הקישוטים האוריינטליים, מקבלים סיפור קלאסי על חבורה שצריכה להילחם ברוע.  בתור ספר על קשישים רגע לפני הפנסיה, מקבלים ממנו המון שיעורים על חשיבות ההנאה מרגעים קטנים בחיים.

בתור ספר שמציג לקורא תרבות אחרת, טרנד לוהט עכשיו במד"ב ופנטזיה, הוא עושה עבודה נהדרת. אנשי דת ערביים נחשבים כיום לא פחות מפחידים ממפלצות בעולם הערבי, וכס סהר-הלבנה מנגיש אותם, מראה את האנושיות שבהם, ושבסופו של דבר, כמו בכל קבוצה, יש כאלה מקסימים ומלאי טוב לב, וכאלה שהיו חרא אנשים ללא קשר לדת.

כס סהר-הלבנה הוא הראשון בטרילוגיית ממלכות סהר-הלבנה. בדר"כ הספר הראשון בסידרה גורם לקורא לרצות לקרוא את השאר בשביל לגלות איך מסתיימת העלילה. אבל פה המצב שונה: מהעלילה עצמה לא ממש איכפת לי, אבל כן ארוץ לקרוא את הספרים הבאים, כי מהדמויות עצמן איכפת לי עד מאד. העובדה שהיה מועמד להוגו ולנבולה, וזכה בפרס קמבל לספר ביכורים, מעידה שאני לא לבד.

על החתום: ניימן, רק ניימן.