הטרקטור השחור בטירת הנסיך

[מעלילות הטרקטור השחור]

היא אמרה, 'בוא נעשה טיול אופניים כמו שעשינו פעם!'

אמרתי שאני פצוע, והיא ענתה שהיא לא בכושר. אמרתי שיש לי דדליין באמצע מאי, והיא שאלה 'נו, ועד אז לא תיקח אף יום חופש?'. שהאמת היא שזו באמת הייתה התוכנית שלי, אבל עכשיו כשהיא אומרת את זה ככה, זה נשמע לא מעשי.

עלינו על רכבת צפונה לאיזור של טירת ריינסברג והתחלנו לרכב. לה קוראים אנטה, לי קוראים ניימן. היא זמרת אופרה ואני דוקטורנט למתמטיקה ששואף לסיים את הדוקטורט.

הגישה שלנו לטיולי אופניים שונה. אני דוהר דרך עיירות, מתעלם ממקומות היסטוריים בני מאות שנים ורק רוצה להגיע לבירה בסוף; אנטה חייבת לבדוק את כולן. היא בוחנת בדקדקנות את המפה, פן פספסנו מנזר שולי. היא נכנסת לכל הכנסיות.

———————————-

חוזרים אחורה 150 שנה בזמן.

ב – 1858 נסע הסופר הגרמני, תיאודור פונטנה, לבקר את טירת לוך לוון בסקוטלנד. הטירה נראתה לו מוכרת; היא דומה לטירת ריינסברג שליד הכפר בו נולד בברנדנבורג! אך בעוד שהטירה הסקוטית מפורסמת בכל העולם, השנייה הייתה כמעט אלמונית באותה התקופה.

פונטנה לקח על עצמו להכיר לקורא הגרמני את ברנדרנבורג. במהלך שלושים השנים הבאות הוא טייל בדקדקנות בכל איזורי ברנדרנבורג, וכתב חמישה כרכים עבי כרס על חוויותיו.

הספרים היוו מקור השראה בלתי פוסק ליעדי הטיולים שלי. אך איכשהו, בכל השנים בברלין, תמיד פספסתי את האטרקציה שהחלה את אפוס ברנדנבורג של פונטנה: טירת ריינסברג.

———————————-

אני ואנטה משתמשים במפה ישנה לצורך החוויה הרומנטית. בנוירופין הצטיידנו בתותים טריים בדוכן כפרי. ניווטנו חמישה עשר קילומטרים עד לפונדק באמצע יער, רק כדי לגלות שהוא נטוש.

חיפשנו מקום לשתות משהו, אבל כל הפונדקים בעיירות הרפאים סגורים ממזמן. מישהי מבוגרת אמרה לנו בדרך, 'חבל על המאמץ שלכם! שתו כבר משהו בריינסברג'. באמת חבל; בשלוש אחה"צ נכנסנו בשערי ריינסברג, מחפשים מקום לישון.

חדר בפונדק ברחוב הראשי של ריינסברג עולה 70-100 יורו ללילה. זה קצת יקר לנו, ועברנו ביניהם מנסים למצוא אחד זול יותר.

מלצרית, שהבחינה במצוקה שלנו, סימנה לי שאבוא כשבעלי המקום לא שמה לב. היא הסבירה איך להגיע לרחוב צדדי עם מקום יותר זול. 52 יורו ללילה. הבטחנו למלצרית שנחזור למסעדה שלה לארוחת ערב. שכרנו את החדר ויצאנו לחקור את טירת ריינסברג.
———————————–

הכניסה לחצר טירת ריינסברג עוצרת נשימה. היא ממוקמת על אי מוקף גשרים קטנים. סביבה גן אנגלי מטופח. הוא מעוצב כמו מבוך, ולעקשנים בחיפוש, כמו אנטה, מובטחים פרסים; תיאטרון יער, מצודה קטנה, שעון חול ענק ופסלים לרוב.

גן הטירה מלא צמחי מאכל ומרפא, ואנטה מכירה את כולם! היא מסבירה לי על כל אחד ואחד בפרטים, ולועסת את חלקם בתאבון. 'תפסיקי לאכול פרחים!' אני אומר לה, 'את לא ג'ירף!'. היא מחייכת אלי ומוצצת צוף מעוד גבעול.

לארוחת ערב חזרנו ל – Zum Jungen Fritz. הפונדק של המלצרית הנדיבה. הוא התגלה כפנינה מקומית ביותר. רק מאכלים פרוסיים היו בתפריט! אפילו שניצל לא תמצאו כי הוא "לא מקומי מספיק".

הפרוסיים אהבו בשר וזה לא מקום לצמחונים. בין רגל החזיר המבושלת, לרולדת העגל והרגל הקרושה, אין הרבה מקום למשהו אחר. הבירה שם גם מגיעה מהעיירה, ואפילו הלימונדה עם טוויסט מקומי: רברבר וטימין.

הקפנו את העיירה בחשיכה כדי להוריד את האוכל. אנטה שרה שרה שירי ערש לטביים בשבילים הרדומים.

————————–

המאפיה בריינסברג היא המקום היחיד בו ניתן למצוא קפה בראשון בבוקר. שתינו אותו לאט. כל שתי דקות נכנס לקוח. אפשר להבדיל בקלות בין המקומיים, עם הדיאלקט הכבד, לבין התיירים עם הגרמנית התיקנית. למדתי כמה מילים חדשות.

רכיבה מהירה ל – Fürstenberg בלי הפסקות. קצת חבל כי הדרך יפייפיה. תפסנו את הרכבת של 12 בדקה האחרונה, וחזרנו באחת לעיסוקנו בברלין. מי לשולחן עבודה מלא דפי טיוטה, ומי לחדר סגור מלא מוזיקה.