קונצרט ליל קיץ בפאנקו

אנחנו נמצאים בעיצומם של חגי ליל הקיץ. בנצרות מכנים אותם גם יום סיינט ג'ון (יוחנן המטביל).

זה התחיל ב – 21 ביוני מחג המוזיקה. זה ממשיך היום בשלוש בלילה ב – Kuldīga במערב לטביה. איפה ש – 2000 רצים ערומים יחצו את העיירה כדי לקבל בירה חינם בסוף. המשטרה תעצור אנשים לבושים שמרנים שרק מפריעים לחגיגה.

כל זה נכתב כדי לספר פיסקה על התמונה מלמעלה. היא מה – 21 ביוני, מכנסיית הכפר של Pankow. רובע ברלינאי צפוני לא-תיירותי בעליל.

בכנסייה, שקיימת מאז המאה ה – 13, התקיים קונצרט ליל-קיץ של מקהלה שוודית וזמרת סולו לטבית. המשתתפים, כולם, לבשו זרי פרחים על הראש. לחלקם, הגברים השמנים למשל, המראה היה קומי כמו היפופוטם בצבעי הסוואה ביער.

אחרי הקונצרט, שהיה נהדר למרות ששירי דת שוודיים הם לא כוס התה שלי, התקיימה חגיגה בבית קהילת פאנקו מאחורי הכנסייה. היו שם בעיקר גרמנים מקומיים זקנים פטפטנים בשלבי שיכרות שונים.

שמעתי מהם הרבה סיפורים על חיי מקהלות הכנסיה המקומיות.

יש את זו של Pankow שמובלת כבר 33 שנה בידי כמרית חסרת חת. בווייסן זה, השכונה ליד, בדיוק פרש הכומר לגימלאות בגיל 86 וחברי המקהלה מחפשים עצמם מחדש. במערב העיר יש מקהלה ששרה רק שירי באך. כל שבועיים הם עושים שורת קטעים אחרת שלו, וסוגרים מעגל כל שנה.

מה שכי עניין אותי בזה, זה העובדה שמבחינת האנשים הללו ברלין היא לא עיר. היא אוסף כפרים שחוברו יחדיו. אלו שפגשתי נולדו וגדלו בפאנקו, וכשהם הולכים ברחוב הם עוצרים שלושים פעם לאמר שלום. לכל שכונה יש אופי משלה, עם אגדות משלה. לקרויצברג, איפה שאני גר, הם לא מגיעים. אבל הם יודעים שיש שם אמנים וטורקים.

הגלובליזציה עוד לא ממש הגיעה לפה.