המדף הז'אנרי: ברנדון סנדרסון – באר האלוהות (טרילוגיית הערפילאיים, ספר שני)

ב – 2006 פרסם ברנדון סנדרסון את הכרך הראשון בטרילוגיית הקוסמים שאוכלים מתכות. זה קונספט מאד מיוחד, אבל נו, לא בדיוק אחד שאומרים עליו 'איך לא חשבו עליו קודם?'. רוצה לאמר, הוא קצת.. דבילי.

עם זאת, הספר הראשון היה סיפור מושלם של מרד. באמת. סיפור עגול, מקורי, מרתק וסגור. הפריע לי אז שלא היה בו עומק, אבל משאר הבחינות: דמויות, בניית עולם, מערכת קסם, עלילה(!) – הוא היה פנטסטי. ראו ביקורת פה.

עכשיו, במטוטא ממכם. אם לא קראתם את הספר הראשון, אין לכם ממש טעם לקרוא את הפוסט הזה. אם אתם מתעקשים לדעת מה דעתי על הספר השני, הרי היא: ספר טוב, קצת מבולבל, ופחות מוצלח מקודמו.

אז ספויילרים לספר הראשון אחרי התמונה, כן?

השליט הגדול נפל. במקום תהלוכות נצחון ומשתה באורך חודש, שקעה הממלכה בתוהו ובוהו. ככה זה כשמפילים שליט אחד בלי שיש קונצנזוס מי יבוא במקומו.

השניים שמנסים לקחת את השלטון הם הזוג המפורסם מהספר הקודם: אלאנד וויין. אולי הזוג המלכותי הכי לא הולם בהיסטוריה. הוא, היפי גיק שבפייסבוק שלי היו עושים בו לינצ'רשת כי הוא לא מספיק תעב דם. היא? מכונת ההרג המושלמת עם יציבות רגשית של בת 15 מבולבלת. דווקא היא, אגב, הייתה משתלבת נהדר בפיד הפייסבוק.

מסתבר ששאר הלורדים של הממלכה, גברים מבוגרים תעבי דם, רואים בעצמם מועמדים הרבה יותר ראוים לתפקיד המלך. הספר מתמקד בשני אלמנטיים. הראשון הוא מלחמת הירושה. השני הוא המשך פענוח תעלומת הקסם של העולם.

בספר הראשון כתב סנדרסון את ספר המרד המושלם. פה הוא מנסה לכתוב את ספר מלחמות הירושה המושלם. הבעיה היא שמלחמות ירושה הן דבר הרבה פחות ברור ממרד, והספר מתבלגן.

אפשר למלא פוסט שלם במי נגד מי, מי עושה ברית עם מי ואז בוגד בו, ואז עושה עוד <שקר כלשהו> וכו' וכו'. אבל זה לא באמת מעניין. מה שמתברר מהספר, זה שסנדרסון הוא לא ג'ורג' ר.ר. מרטין. כתיבת אינטריגות זו לא המומחיות שלו.

עניין הקסם ממשיך לסבוב סביב המתכות. כמה מתכות שמעניקות כוחות קסם יש? איך משתמשים בהם? באיזה כמות? מתכות מתכות מתכות. בשלב מסוים זה מרגיש כמו Product Placing למפעלי המתכות באשדוד.

כבר בסוף הספר הקודם הבנתי שאצל סנדרסון בראש הקסם מסודר לגמרי. הוא יודע בדיוק איך קורה מה ולמה, ורק מחכה לזמן הנכון לחשוף לקורא.

זה יוצר ציפייה מסוימת בקריאה. כשמתרחש איזה מעשה קסם מוזר, אתה יודע שהוא יהיה מוסבר לגמרי בהמשך. ואז מנסה לחשוב בעצמך מה ההגיון סביבו. שינוי מרענן לעומת ספרים בהם 'קסם עובד כי הוא עובד'.

התחכום שהיה חסר בספר הקודם מכה פה שבעתיים. זה מפריע מאד, עד שמבינים שזה בעצם ספר לנוער. למרות שלא משווקים אותו כספר לנוער. יש אלימות, אין סקס. יש דילמות, אבל הן עמוקות כמו דילמות של ילד בגן, ולא של מבוגר עם ראיית עולם מורכבת בן 40.

מה שעוד מפריע היא ראיית עולם אפורה מוסרית של הדמויות. ווין, הדמות הראשית, מבצעת כמה סצינות שחורות לגמרי מבחינה מוסרית. אבל אז כולם סולחים לה על 'רצח המוני' כי היא בת 15, ומבולבלת ולא יודעת מה היא עושה 'נו נו, ווין, אל תשחטי סתם ככה אנשים! אסור!'.

העניין הוא  שלא ברור אם זה באג בעלילה או נקודת ההשקפה המוסרית של סנדרסון על העולם.

סנדרסון הוא מורמוני. פלג שמרני קיצוני של הנצרות. אי לכך, כל מה שהוא כותב נתקל בקפדהו וחשדהו. אין סקס? לכו תדעו אם זו השקפת עולם או שהוא סתם לא אוהב לכתוב על סקס. רצח המוני ע"י הטובים? כנ"ל. בעייתי לקרוא ספרים של מישהו שבא מעולם תרבותי שונה לגמרי משלך.

עם זאת, אהבתי את הספר. הוא פשוט סוחף. קראתי את כל מאות העמודים שלו תוך שלושה ימים. לא סתם ברנדון סנדרסון נחשב לגורו החדש של הפנטזיה האפית. האיש יודע עבודתו.

[הערפילאיים – באר האלוהות (Mistborn: The Well of Ascension), שנת 2007, 590 עמודים. נקרא באנגלית]