המדף הז'אנרי: ג'ים סי. היינס – ליבריומאנסר (Magic Ex Libris, ספר ראשון)
סמאדג' הוא עכביש אש. כשהוא מתעצבן, או מפחד – או אוכל זבוב רקוב (חלילה) – הוא מתלקח ספונטנית באש אדירה.
אבל רוב הזמן סמאדג' הוא חמוד, ורק רוצה שישחקו או יאכילו אותו. הוא מבלה את היום עם הבעלים שלו, אייזק הספרן, בספריה. תגידו שזה רעיון רע להביא עכביש אש לספריה? כן, זה רעיון רע. אבל גם להשאיר עכביש אש לבד בבית במשך תשע שעות זה מסוכן.
סמאדג' הוא סופרסטאר. הוא הכוכב של ליבריומאנסר, אין ספק. הוא *ה*דמות של ג'ים סי. היינז, הסופר, ומופיע גם בסדרה Jig the Goblin שלו.
ליבריומאנסר היה עלול להיות ספר אדיר לו רק היה מספר את עלילותיו של עכביש האש הפחדן שלנו. אבל הוא לא. סמאדג' הוא רק הפוגה קומית. וזו אחת הסיבות שליבריומאנסר הוא ספר בינוני ומטה.
ז'אנר הפנטזיה העל-טבעית הוא תת ז'אנר של הפנטזיה האורבנית. המרכיבים שלו כוללים (תמיד): ערפדים, אנשי זאב ורומנטיקה. נסיך הז'אנר הוא הקוסם הארי דרזדן. אבל יש הרבה סדרות נוספות עם מעריצים (קייט דניאלס, ג'ו פיט). אפילו בעברית יש סדרה כזאת! דם כחול, של ורד טוכטרמן.
המעריצים של הפנטזיה העל-טבעית הם רבים ומשכילים. אנשים שאני באמת מעריך את טעמם. ולכן כה מפריע לי שעד לא התחברתי לאף סידרה בז'אנר. היחידה ש'פסדר' היא קייט דניאלס. אבל גם היא לא מריצה אותי לספר הבא.
תליתי תקוות רבות בליבריומאנסר: ספר על ספרן עם כוחות קסם ומליוני אזכורים לספרי מד"ב ופנטזיה אחרים. אתם יודעים שאני אוהב ספרים שמאזכרים יצירות אחרות, כן? אבל זה לא עבד. התאכזבתי.
גיבור ליבריומאנסר הוא אייזק. ספרן קוסם סורר שגורש ממסדר הספרנים הקוסמים (תעצרו אותי כשזה ישמע לכם מטופש). הספרנים הקוסמים יכולים להוציא חפצים מתוך ספרים. נגיד, גלימת ההעלמות של הארי פוטר – או עכביש אש.
יש כמה מליוני קאצ'ים לעסק, כדי לא לעשות אותם כל יכולים, אבל לא אלאה אתכם בהם עכשיו. גם ככה הקונספט מחורר כמו מערכת ההגנה של עוטף עזה, אז אין טעם להביא אותו במלואו.
העלילה כוללת ערפדים כועסים, את מר יוהאן גוטנברג ממציע מכונת הדפוס ומליון מפלצות מטורפות שמתאימות לסרטי אנימציה של האייטיז. במילים אחרות, היא גניבה מוחלטת של העלילה של כל ספר של הארי דרזדן. בעצם, גניבה אחד לאחד של כל עלילה של כל ספר פנטזיה אורבנית. אי פעם.
יש שרואים בליבריומאנסר הספר הגיקי המושלם. בעמוד אחד הוא משאיל חרב אור מספר של מלחמת הכוכבים ורובה לייזר מהיינליין. אני אמור לעוף על זה, לא? זה ממש כמו פורנו לגיקים. אבל, אבל… משהו חסר. משהו מבולגן. משהו לא מתחבר.
כשהעלילה והדמויות קלישאתיות, ואין שום דבר יוצא דופן בכתיבה, אפילו ההתייחסויות הספרותיות לא מצילות את זה. הן מרגישות יותר כמו ניימדרופינג חסר התלהבות מאשר האהבה הכנה לעולם תרבותי אחר שיש ב – Among Others או Ready Player One.
נכון לרגעים אלו אני כמעט מאבד בתקווה ביחס לפנטזיה על-טבעית. יש מצב שאמשיך להתעלם מהז'אנר עד שיקרה אחד משני הדברים הבאים. או שיבוא הסופר שיעלה אותו ברמת האיכות, כמו שעשו בניינטיז ורנון וינג', דן סימונס ואחרים לאופרת החלל. או שג'ים היינז יכתוב ספר שלם על סמאדג' נלחם בערפדים.
רואים, אני לא רק שלילי? סמאדג' שולט. שולתת1!!
[ליבריומאנסר (Magic Ex Libris #1) – ג'ים סי. היינז. שנת 2012. 308 עמודים באנגלית]
או! תודה לאל! אני לא היחיד. חשבתי שאני משתגע. רואה ביקורות מתלהבות לספר הזה בכל מקום ולא מבין על מה הרעש. זה ספר שהונדס באופן הכי שקוף שאפשר כדי לקסום לגיקים – ואני, אני לא אוהב שאני מרגיש שמוכרים לי משהו בכוח. אפילו ענייני הג'נדר הפריעו לי – היינס כבלוגר הוא אחד מהפעילים יותר בצד הליברלי של הבלוגוספירה, ואני בעדו בפעילות הבלוגרית שלו, אבל בספר פשוט הרגשתי שהוא דחף כל מיני דברים כדי לקנות סוג מסוים של קוראים (וליתר דיוק קוראות).
והייתי מקבל את כל זה בלי בעיה אם הוא רק היה כותב פחות משעמם ופלקטי. אלוהים כמה שהכתיבה שלו חסרת השראה! אני קורא עכשיו ספר פנטזיה של סטרוס שמכיל ערפדים ומיליון וחצי רפרנסים תרבותיים וטכנית אמור לסבול מאותן בעיות – ואני סופר נהנה כי סטרוס פשוט יודע לכתוב שנון.
אתם חמודים אתם! הבעיה היא שאני אוהבת את הטעם של שניכם מאוד אבל הספר נראה לי סופר מגניב אז אאלץ לקרוא אותו. מקסימום אחזור הנה לקטר.