כבר שבוע בבוחס, סנט גאלן

בסוף השנה תקבל בוחס מעמד של עיר. זה אומר שהיא עברה את 10,000 התושבים.

יש פה הרבה שאומרים שהגיע הזמן. העיר נמצאת כבר שנים בצמיחה מתמדת. במדינת ליכטנשטיין, שנמצאת מרחק יריקה מפה, אסור ללא-תושבים לגור. אפילו לא לשכור דירות. אז כל עדר עובדי ההייטק הזרים של ליכטנשטיין מגיעה לבוחס.

יש אחרים, שמבחינתם בוחס היא עדיין עיירה. כשהם הולכים לרחוב הראשי הם אומרים 'אנחנו קופצים רגע לכפר'. הם קונים גבינות רק מהחוות בסביבה ומספרים צ'יזבטים מקומיים שהולכים עשרות שנים אחורה.

כבר ארבע שנים שאני מתארח בבוחס כל שנה למשך שבועיים. הכרתי פה זוג מבוגר במפגש מקרי בטיול אופניים, ובקיץ הם נותנים לי להשתמש בחדר האורחים שלהם לצורך עבודה שקטה.

בוחס השתנתה בארבע השנים שאני מכיר אותה. פתאום הרחוב הראשי מודרני ומדוגם. הוא מלא ברשתות בגדים. במסעדות, שפעם הגישו רושטי ושניצלוני צירים, מגישים כיום אוכל אסייאתי בעיקר.

אבל עדיין, גם עם עשרת אלפים תושבים בוחס היא עדיין חור באמצע שום מקום בשוויץ. חמש דקות עם האופניים מביאים אתכם ליישובי ההרים. יישובים בו כמה מאות מטרים מפרידים בין חווה אחת למשנתה.

המקומות מחוץ ליישוב הראשי קהילתיים ביותר. ההיילייט השבועי הוא קונצרט במסעדה משפחתית פרטית במעלה ההר. הזעתי שעה באופניים כדי להגיע אליו – כי אין כמובן תחבורה ציבורית למקום.

זה גם עדיין מקום קטן ושמרני. אחוז גבוה מהנשים נשארות בבית.

בבית קפה ליד יש שלט שאומר 'תכשיר ניקוי הבית הטוב ביותר? עקרת בית!'. וזה לא נאמר ברוע או התנשאות. זה נאמר בהומור לא פוליטיקלי קורקט בו עדיין אומרים 'נשים הם ככה' ו'גברים הם כאלה'. בברלין היו רוגמים אותם בביצים על פחות מזה.

אני כבר שבוע בבוחס. יש לי פה עוד שבוע. בטח יעלה פוסט או שניים בבלוג על המקום השבוע. יש גבול לכמה אני יכול לשתוק. יכול להיות שהוא יהיה חסר פואנטה. כמו הפוסט הזה.