המדף הז'אנרי: 22/11/63 – סטיבן קינג

ב – 2011 יצא 11/22/63, רומן המסע בזמן של סטיבן קינג, והעולם קפץ.

ב – NPR אמר אלן צ'וייס שהוא "לא היה נותן לקינג לשנות ולו עמוד אחד בספר". הניו-יורק טיימס בחר בו לאחד מחמשת הרומנים של השנה. הלוס-אנג'לס טיימס בחר בו למותחן השנה. הוא היה מועמד ל'פרס הפנטזיה הבריטית' ולפרס לוקוס! שני עמודי טווח של קהילת המד"ב-פנטזיה.

כאילו, האלו! חבר'ה! זה סטיבן קינג! בחיי, איזה סחים נהייתם.

בסוד, אגלה לכם שדווקא די התרגשתי מרעיון המסע בזמן של הספר. קינג, כשהוא רוצה, יודע לקחת נושא ולעשות ממנו מטעמים. מבחינתי, 'העמדה' הוא ספר הדיסוטופיה האולטימטיבי, ו'זה' הוא ספר הרוצח הסדרתי העל טבעי המושלם.

שמונה מאות וחמישים עמודים מאוחר יותר אני יכול לספר שה – 22/11/63 הוא כל מה שטוב ורע בקינג. הוא כתוב להפליא, מרתק לעיתים ומצמרר לעיתים אחרות. מצד שני, הוא לא ממוקד, נמרח מדי והעלילה שלו בכללותה מרגישה פרווה להפליא.

ג'ק אפינג הוא מורה לאנגלית בעיירה שכוחת אל במיין. יום אחד, בשנת 2011, הוא מגלה שבדיינר השכונתי שלו יש דלת מיוחדת: היא לא מובילה לחדר אחר, אלא לשנה אחרת. או ספציפית, היא מובילה לשנת 1958.

הבעלים של הדיינר, אל, הוא מעריץ נלהב של הדלת. אם היה לו מספיק חזון הוא היה מקים את "דת-הדלת". בתור אמריקאי פטריוט אמיתי הוא הוגה את השימוש המושלם עבורה: לחזור אחורה בזמן ולהציל את הנשיא קנדי!

"תחשוב", הוא אומר לג'ק, "תוכל למנוע את מלחמת ויטנאם! למנוע את רצח מרטין לותר קינג!". איזה פטריוט יוותר על ההזדמנות לעשות כל כך טוב לאומה?

הבעיה היא כמובן שרצח קנדי מתרחש ב – 1963, בעוד שהדלת מובילה ל – 1958. שזה פאק רציני בדיזיין. מה שאומר שיש חמש שנים לחיות בשנות השישים המוקדמות באמריקה. מה שאומר שסטיבן קינג יכול לתאר, על פני מאות עמודים, את החיים של מורה לאנגלית בעיירה קטנה בקנזס בשנות השישים המוקדמות.

הרעיון של "אדם חוזר אחורה בזמן כדי להציל את הנשיא קנדי" היא הרבה יותר מלהיב אותי אם הייתי אמריקאי. בתור ישראלי, אני לא ממש מחובר רגשית להתנקשות.

מצד שני, "אדם חוזר אחורה בזמן כדי להציל את יצחק רבין" נראה לי כמו רעיון מדהים לסיפור. הייתי אפילו כותב כזה אם לא הייתי חושש ש – א. יאשימו אותי בפלגיאט. ו – ב. ישראל עוד לא מוכנה לזה. ממש לא.

בלי המטען הרגשי אני יכול לשפוט את הספר באובייקטיביות. הוא מחולק לשלושה חלקים כמעט נפרדים.

הראשון מגולל תעלומה בעיירה קטנה במיין של סוף שנות החמישים בשילוב מסע בזמן. הוא מעולה ומצמרר. לו רק הספר היה מסתיים בסופו הייתי לוקח אותו למועדון הקריאה.

אבל אז מגיע ההמשך. שליש ספר על חיים בעיירה בקנזס. הוא מאד איטי ומאד אמין. משמים ומשעמם? הוא לא. הוא פרוזה כתובה היטב, כי סטיבן קינג כותב היטב. אבל בשביל פרוזה יש סופרים יותר עמוקים מקינג, יותר טריים, עם השקפות עולם יותר חדשניות.

ואז מגיע, כמו תמיד אצל סטיבן קינג, השיא בשליש האחרון. הוא כתוב היטב, וכל התעלומות והשאלות נפתרות לשביעות רצון הקורא. אם אתם לא שומעים פה נימה של התלהבות, זה בגלל שהגעתי אליו די עייף מהספר אחרי כמה מאות עמודים זוחלים.

הרעיון של אדם חוזר אחורה בזמן למנוע את רצח הנשיא קנדי הוא רעיון מבריק.  אבל הוא לא רעיון לספר מתח. הוא רעיון שצריך לכתוב סביבו ספר פילוסופי-סוציולוגי עמוק.

כי לספר מתח לא איכפת אם הגיבור מציל את קנדי את הסבא של שכנו. ממש לא. ספר עמוק יותר היה יכול לדון באמריקה של לפני ואחרי קנדי. באיך הייתה נראית החברה האמריקאית, והעולם בכלל, אם אחד מגדולי הנשיאים האמריקאיים היה נשאר בחיים.

יש סופרים שמסוגלים לכתוב ספר עמוק כזה שישאיר את הקורא מהורהר ימים לאחר סיום הקריאה. סטיבן קינג, עם כל כשרונותיו, הוא לא אחד כזה.

אז התוצאה היא יצירה טובה מינוס. משהו כמו 8.5 בסולם ניימן. ונסיים בציטוט האהוב עלי מהספר:

"לפעמים סיגאר הוא רק עשן, ומקריות היא סתם מקריות."

[22/11/63 – סטיבן קינג – שנה: 2011. 849 עמודים באנגלית]