המדף הז'אנרי: בשורות טובות – ניל גיימן וטרי פראצ'ט

אלו נבואותיה הנחמדות והמדויקות של אגנס נאטר, מכשפה, כפי שנכתב בספר 'בשורות טובות', שהעותק היחיד שלו ששרד (מבין עותק אחד שהודפס), הועבר לנינה-נינה-נינה-נינה-משהו-משהו שלה, אנתימה.

זה גם השבוע האחרון של העולם.

האנטיכריסטוס הוא ילד כפר חמוד בן 11. כלב השאול שלו הוא כלבלבון קטן ומתוק. ארבעת פרשי האפוקליפסה רוכבים על אופנועי הארלי-דיווידיסון, ומלאך ושד, שלכאורה אמורים להיות אויבים, מוצאים שיש להם הרבה במשותף.

זהו הבסיס לבשורות טובות. ספר הפנטזיה הקומי הטוב בהיסטוריה (שאני קראתי)(מבין אלו שלא נכתבו ע"י דאגלס אדאמס)(בערבון מוגבל).

בואו נדבר על ניל גיימן וטרי פראצ'ט.

ניל גיימן הוא הרוקסטאר של הגיקים בעשרים שנה האחרונות. אנשים סוגדים לו. כשהוא ביקר באייקון בארץ נדמה לי שהיו בחורות שביקשו שיחתום להן על החזה.

פעם הערצתי את גיימן. בעיקר בגלל בשורות טובות, לעולם לא-עולם ואלים אמריקאים. שלושה מתוך ארבעת הרומנים הראשונים שלו.

מאז עברתי הרבה עמודי גיימן, ועכשיו דעתי עליו היא כזאת: הוא טווה עלילות בחסד. מורבידי בצורה הכי מקסימה שיש בעולם. אבל יש לו טון כתיבה חסר חיים כזה, שלפעמים גורם לי להרגיש רדום במהלך הקריאה.

על טרי פראצ'ט כתבתי לפני זמן קצר. הוא הכל חוץ מרדום. למעשה, אפילו בגיל שישים פלוס, הוא מטורף למדי. הכתיבה שלו סופר אנרגטית, בדיחות נזרקות כל חצי מטר.

בעיות? עלילה לא מגובשת (ולא חשובה) וחוסר עז בעורך קשוח שיגיד לו 'טרי, בחייאת, בשביל מה צריך עכשיו שבע בדיחות ברצף על תפוחי עץ כפריים?'

ב – 1990 התרחש נס: שני הכותבים המוכשרים הללו פגשו אחד את השני והחליטו לכתוב ספר ביחד. התוצאה היא בית ספר למימרה "טובים השניים מן האחד". גיימן הביא את העלילות הסגורות והחכמות שלו. פראצ'ט הביא בדיחות מבריקות. גיימן הביא רפרנסים מיתולוגיים מורבידיים. פראצ'ט בנה דמויות אנושיות.

אולי זה הדמיון שלי, אבל ממש מרגישים בבשורות טובות מי כתב מה. אם זו בדיחה מפותלת שיוצאת מהקונטקסט אני חושב, 'פראצ'ט והבדיחות המוזרות שלו!' בחיוך (ואז מודה לגיימן שמחזיר אותי לעלילה). אם זה רפרנס מיתולוגי מוזר אני אומר 'אלוהים, כמה מיתולוגיה יודע גיימן!' (ואז מודה לפראצ'ט ששם בדיחה אחרי זה לרכך את המצב).

זאת לא ביקורת – ממש לא. כי הספר קרוב לשלמות.

שלוש פעמים קראתי את בשורות טובות. פעם כילד, פעם כנער, ועכשיו כמבוגר. בכל אחת מהפעמים הוא הקסים אותי מהשורה הראשונה ועד הסוף. עד היום עצוב לי שמעולם לא נכתב לו המשך (למרות שישנה רמיזה בסוף שהמשך מתוכנן).

יש שיגידו שהבעיה בבשורות טובות היא שאין בו עומק. הם טועים.

בשורות טובות בא להדגיש שאנשים הם אנשים. הם לא טובים, הם לא רעים, הם פשוט אנשים.

זה רעיון קלישאתי, שנטחן כבר באלפי יצירות. אבל פה, עם אהבת האנוש של פראצ'ט, עם סוף העולם שעומד ברקע, עם דמויות אלוהיות ששופטות את האנושות – הוא מקבל תשובה משכנעת: אנשים הם אנשים – למה שלא תעזבו אותם בשקט?

בשורות טובות הוא ספר… נהדר. ספר שעושה טוב בלב. ספר שאני מתכוון לקרוא שוב עוד עשור, רק כדי לגלות אז ש – כן, הוא עדיין נהדר.

[בשורות טובות, 1990 באנגלית. 1993 בעברית. 374 עמודים בעברית (מהדורה 2006)]

נ.ב – אם זה מעניין מישהו, אז המחיר על עטיפת גב הספר הוא 39 ש"ח. מה שמצחיק הוא שכיום אני עדיין קונה את רוב הספרים בעברית במחיר כזה, אם לא במחיר הרבה הרבה יותר זול. מעניין בכמה רכש אותו הגיקים של 1993.