הכרזת מועדון קריאה מועד ה – 1 לדצמבר 2014: Ancillary Justice – אן לקי

[לא מכירים את מועדון הקריאה של הבלוג? פרטים פה]

הספר הבא של מועדון הקריאה הוא ספר המד"ב הכי מדובר בשנים האחרונות: Ancillary Justice. אני מצפה לראות התייצבות מלאה של כל צוות המועדון. לא ינתנו פטורים (שמעת, אורי?)

אחרי התמונה נדבר עליו קצת. לפני זה: רשימת הספרים במועדים הקרובים (שימו לב לתוספת באפריל!).

א. 1 בדצמבר 2014: Ancillary Justice – אן לקי [אמאזון] 409 עמודים. 2013. פרטים למטה.
ב. 1 בפברואר 2015: לקסיקון – מקס בארי. [אמאזון]. 400 עמודים. 2013. נכלל בכמעט כל רשימת 'הספרים הטובים ביותר של 2013'. ספר על 'המשוררים'; אנשים שמשתמשים במילים כמו בכלי נשק. אם זה לא משכנע אתכם, ההמלצה הלוהטת של מיכאל ג תעשה את העבודה. אז תגידו, 'מה מילת הקסם?'
ג. 1 באפריל 2015: Lock In – ג'ון סקאלזי [אמאזון]. 336 עמודים. 2014. סופר המד"ב המצליח ביותר במילניום הנוכחי (מלנתלפים פרסי הוגו, והמקום הראשון באחת הרשימות פה). יש לו מעריצים מושבעים, שבמקרה בעל הבלוג הוא אחד מהם. Lock In מקבל שבחים מכל עבר, וכבר עומדים להפיק סדרת טלוויזיה על פיו.

Ancillary Justice, Ancillary Justice, Ancillary Justice. בכל פינה בעולם המד"ב דיברו אך ורק על ספר אחד בשנה האחרונה.

הכתירו לו כתרים לא מציאותיים, ואמרו שהוא אבן דרך בהמשך התפתחות המד"ב. הוא זכה בפרסי ההוגו, נבולה, ארתור סי. קלארק ובעוד מליון אחרים שאין טעם למנות.

מהו ומי הוא Ancillary Justice? בסה"כ אופרת חלל בכיכובה של בינה מלאכותית עם נגיעות פמיניסטיות.

האמת היא ששלושת המילים הללו מתארים כמעט את כל מה שהייפי במד"ב: מד"ב פוסט binary-gender? הייפי בטירוף. דמויות post-human? הייפ הייפ. אופרת חלל? הייפ שהולך וגדל כבר עשרים שנה. ואומרים ש – Ancillary Justice מגשים את כל מילות הבאז הללו בצורה מושלמת.

מה שעוד יפה בספר, זה שבכל מקום בו מדברים עליו מתעורר דיון. אנשים ממש מתווכחים. האם הוא גאוני או שרלטנות? האם הוא פמיניסטי או גימיקי? האם הוא על כיבוש או על סקסיזם?

לא יודע מה איתכם, אני אישית באמת מחכה לריב עם קוראי המועדון על Ancillary Justice.

נ.ב. בבקשה שמישהו ימצא לשם הספר תרגום הולם בעברית עבורי עד הראשון לדצמבר. צדק מסייעת?!

סיכום המפגש הקודם (פרזיט – מירה גרנט):  במשפט אחד, "היה טוב, אבל…".

ועכשיו נסביר: הציפיות מפרזיט היו בשמיים. הטרילוגיה הקודמת של מירה גרנט הייתה מעולה, ההתחלה שלו שקראתי לפני המועדון הייתה שנונה וזורמת (כמו תמיד אצל גרנט), והוא היה מועמד להוגו. הנסיון שלי עם מועמדים להוגו, בגדול, חיובי מאד.

התוצאה הייתה ספר מתח כתוב היטב, ומד"ב מצוין על פרזיטים. למדתי המון על עתיד תורת הפרזיטולוגיה.

א-בל: הספר היה גם לא מגומר להחריד. היו בו קטעים כאילו תלושים, חורים קטנים בעלילה וטוויסטים שכל אחד ראה חמישים עמודים מראש. מי שבא מהטרילוגיה הקודמת של גרנט חש מאוכזב.

אז, חלק מהאנשים לא אהבו. חלק, כמוני, אהבו "אבל – ", ומי שלא קרא את הטרילוגיה הקודמת של גרנט אהב הכי הרבה.

מה למדנו מזה? מרבה ציפיות, מרבה אכזבה.