המדף הז'אנרי: Traitor's Blade – סבסטיאן דה-קסטל

המעסיק של שומרי הראש פאלקיו, קסט (Kest) ובראסטי נרצח. הוא לא היה מעסיק טוב במיוחד, אבל זה בסדר, כי גם הם לא עשו עבודה טובה בלשמור עליו.

זה קרה למרות שפאלקיו, קסט ובראסטי הם Greatcoats. לכאורה הלוחמים המהוללים ביותר בממלכה. Greatcoats הם שילוב בין שומרי ראש לשופטים משוטטים מלכותיים. פעם הם היו נערצים על כולם. אבירים היו פקידי מס לידם.

כיום ה – Greatcoats שנואים למדי (למרות שהם הרבה יותר מוצלחים מאבירים ונורא שונים מהם). השנאה התחילה אחרי שה – Greatcoats נכשלו בלשמור על צוואר המלך בזמן הפיכה (לאבירים זה בחיים לא היה קורה). כבר אמרתי שהם לא שומרי ראש משהו?

ה – Greatcoats (די כבר! הם לא אבירים!) התפזרו בכוונה ומסתובבים בחבורות קטנות. מחכים לשעת הכושר לחזור, כשיהיה מלך חדש.

זהו סיפורם של פאלקיו: ראש ה – Greatcoats (וגם שונא-אבירים ראשי) ושני חבריו הטובים. אחד אמן סייפות ואחד מומחה חץ וקשת.

ואם לסכם אותו בשורה אחת: כיף בוסרי טהור.

כל כך הרבה פנטזיה אפלה יצאה לאחרונה שכבר שכחתי שספרי פנטזיה יכולים להיות כיף. הרפתקאות קלילות ומהנות עם עומק לצידן.

Traitor's Blade הוא מחווה ברורה לשלושת המוסקטרים. זה ברור מכך שה – Greatcoats הם סוג של מוסקטרים (אמרתי כבר הם לא אבירים?). יש שלושה מהם, וטון ההרפתקאות הקליל לצד העומק הדרמטי מחקה את דיומא. חוץ מזה, הסופר אמר שזאת מחווה.

חלק מהכיף בספר זה קטעי אקשן אדירים. בעיקר סצינות סייפות. תנוחת סייף א' מול תנוחה ב'. מלחמה בשרוולים, טריקים, רמאויות – והכל בצורה שאפילו הדיוט כמוני מבין. יש מצב שדה-קסטל הוא סייף אולימפי?

אבל Traitor's Blade הוא גם ספר בוסרי מאד. הוא מלא חסרונות ורחוק מלהיות מושלם.

הספר מנסה יותר מדי. מנסה יותר מדי להצחיק. יש בו יותר מדי עלילה דחוסה, וטוויסטים בתוך טוויסטים שמתכנסים לתוך קונספירציות שבאיזשהו שלב פשוט לא מעניינות.

את העומק מנסה הספר לתת בשני מובנים. הראשון הוא סוג של דיון פוליטי: מלך טוב מול עריצות דמוקרטית. ציות למפקד מול עשיית הדבר הנכון. הבעיה היא לא שהוא נכשל בדיון, אלא שהנושאים הללו די מוצו כבר לפני 200 שנה. מי רוצה מלך כיום? אולי הרומנטיקנים.

הפן השני של העומק הוא של אדם בתוך עצמו. התמודדות עם אובדן, כשלון ונפילה. כן כן, אני יודע, אלו לא נושאים מקוריים במיוחד. אבל המפתח לטיפול טוב בהם, הוא דמויות אמינות. אם הדמויות טובות, הקורא מתחבר אליהן רגשית, ואז הנושאים נעשים רלוונטיים.

הדמויות של דה-קסטל טובות. אבל (אתם יודעים כבר), בוסריות.

אני אוהב את הכשרון עטוף הפגמים האלה. בנקודות מסוימות הוא יותר כיף מספר חף מפגמים של סופר משויף.

שקלתי לקחת את Traitor's blade למועדון הקריאה. נחמד שיהיה שם קצת כיף. אבל אז תהיתי אם הוא בוסרי מדי, או שהוא רק כיף בשבילי או ש –

ואז התבלבלתי. ולכן יש עליו עכשיו סקירונת פה.