חמשת הסיטקומים הישראלים הטובים בכל הזמנים

שלשום הסתיימה פולישוק. ישר החלטתי שאני חייב לבשר לאומה שהיא הסיטקום הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים. אני חייב לבשר את זה היום, כי עוד שבוע הפרספקטיבה עלולה לשנות את דעתי.

[מקור. CC]

סיטקום ("קומדיית מצבים" בעברית) היא סדרת קומדיה עם דמויות קבועות. יחסית לעם שחושב שהוא מצחיק יש לנו מעט מאד סיטקומים. יש הרבה תוכניות מערכונים (זהו זה, החמישיה הקמרית, ארץ נהדרת) והרבה סאטירה (החרצופים!) אבל לא סיטקומים.

פרס הספק
מוענק לסדרות שלא ראיתי.

ייסורי אפרים שמבוססת על ספר של אפרים קישון קיבלה מעמד מיתולוגי. כן, מה היא מיתולוגית אייטיז. שבט משה מספרת על מערכת עיתון לא מתפקדת. במסודרים, על עשירי ההייטק הצעירים הישראלים, לא יצא לי לצפות. ובטח יש עוד כמה שאני לא מודע להן.

יש גם סדרה עם כמה פרקים בודדים של רבקה מיכאלי שראיתי בכבלים בניינטיז ואהבתי כילד. אבל אני לא מצליח עכשיו למצוא את שמה.

אזכורי כבוד
למשרד הישראלית של עוזי וייל היה המון פוטנציאל, אבל וייל לקח אותה יותר מדי למחוזות ההזייה והביקורת (הדי שונאת) של החברה הישראלית, ואיבד את החן אוהב האדם של הגירסה האמריקאית. המסעדה הגדולה היא בונבוניירת אייטיז שקצת התיישנה כיום. שוטטות הייתה חביבה. למעצר בית של קיציס ופרידמן היה פרק אחד מעולה ("המתיחה") אבל הסידרה בגדול פספסה את הפוטנציאל שלה. זנזורי קצת מוקצנת מדי, לפרלמנט הייתה עונה שניה חלשה, ומשיח, סיטקום הרשת הסופר-מצליח ומאד חדש, לא מלוטש מספיק.

מקום חמישי: עבודה ערבית

רציתי לבחור את המסעדה הגדולה למקום החמישי. זו סדרה שהתאהבתי בשידורים החוזרים שלה כילד, ושום דבר עכשווי לא יתעלה על זה. אבל ראיתי כמה פרקים שלה כיום. בסאם זועמוט, הטבח, עדיין שחקן מבריק. הקומדיה עדיין שם, אבל היא.. התיישנה.

עבודה ערבית לעומת זאת מודרנית ביותר. מבחינת תסריט היא שמרנית למדי, עם מצבים קומיים מאד סטנדרטים בכל קומדיה אמריקאית.

אבל כוחה מצוי בכמה אלמנטים אחרים. הפן הדרמטי, בעיקר בין מאיר לאמאל, מצוין. היא נותנת הצצה לישראליים לחיים של ערביי המדינה. והכי חשוב: היא הסידרה היחידה (למיטב ידיעתי) שמציגה זוג ערבי-ישראלי על המסך. בישראל של ימינו, זה מעשה יותר קיצוני מלהציג הומואים מתעלסים.

מקום רביעי: מ.ק 22

סדרת סאטירה אנימציה למבוגרים על בסיס צבאי דמיוני. היא שודרה במשך עונה אחת בלבד ויש עשרה פרקים שלה. אז מה היא עושה ברשימה?

כי לדעתי, אם הסידרה הייתה ממשיכה לעוד עונה או שתיים היא הייתה הופכת לנכס צאן ברזל ישראלי. הכל היה שם: סאטירה נושכת, הומור מבריק, הווי צבאי מטורף ישראלי ואפילו בחירה אמנותית לא שגרתית: (כמעט) כל האיורים בסדרה הם בעזרת מצולעים, בלי קווים מעוגלים.

מ.ק 22 היא מה שקורה כשנותנים לשני כותבי קומדיה מחתרתיים ישראליים להגיע לפריים טיים (ירון ניסקי ודורון צור היו שותפים בסטיות של פינגווינים לפני הסדרה). יש שיגידו שהסדרה מוגזמת, אני חושב שהיא מבריקה.

ב – 2010, אגב, יצרו השניים סדרת אנימציה נוספת, Security 7. גירסא אמריקאית של מ.ק 22, המספרת את סיפורם של חיילי הצבא האמריקאי באפגניסטן. מישהו ראה?

מקום שלישי: רמזור

אם מטרתה של הקומדיה הייתה רק להצחיק, רמזור הייתה לוקחת מקום ראשון אצלי. היא הסדרה היחידה ברשימה שהולכת לפי הסטנדרט האמריקאי: בדיחה כל עשרים שניות. גם אדיר מילר פשוט מצחיק אותי. אם זה במערכונים ישנים, סטנד אפ או ברמזור. יש לו הומור טוב לב כזה, שנוגע בנקודות הכי רגישות בחברה הישראלית, אבל עושה זאת בצורה נבונה, לא מבזה ואפילו אוהבת.

רמזור היא הסידרה שאני מוצא עצמי הכי מצטט. כי היא נוגעת בחיי היומיום הישראליים העכשווים.

אז למה הסידרה לא יותר למעלה? כי חוץ מלהצחיק, היא לא עושה המון. הדמויות בה, עד כמה שהן חביבות, לא מיתולוגיות כמו חנה מקרובים קרובים. פן רגשי ועומק כמו פולישוק וודאי שאין לה. היא "כולה" מצחיקה. שזה המון, אבל לא שווה מקום ראשון.

טריוויה: בטקס האמי הבינלאומי ב – 2010 בחרו בסדרה בתור הסיטקום הטוב ביותר. למרות שאני לא יודע מה זה אומר. ב – 2011, למשל, זכתה בפרס סדרת המצלמה הנסתרת הבלגית: Benidorm Bastards. צפיתי בכמה קטעים שלה, והרבה יותר מוצלחת מיגאל שילון היא לא.

מקום שני: קרובים קרובים

שלושים שנה מאוחר יותר, והשידורים החוזרים של קרובים קרובים בערוץ 23 עדיין מצחיקים. וזה, רבותי, נס. עבור סדרה שנכתב ע"י שני אנשים (אפרים סידון וב. מיכאל), צולמה בשידור חי(!), והייתה הסיטקום העברי הראשון? נס.

כן, הקצב הוא קצב צב לעומת היום. כן, חלק מהפרקים משמימים. אבל יש גם כאלה, כמו המכונית, מחזה הנסיך הקטן, או זה עם המנעולים (שמות לא רשמיים) שמבריקים גם שלושים שנה אחרי.

סוד הקסם של קרובים קרובים טמון בדמויות ובשחקנים שלה. היפוכונדר, סוכן ביטוח תחמן והכוכבת הגדולה: דודה מגניבה.

מה שמדהים זה שלמרות ההצלחה לא היו לסדרה חיקויים, והיא בקושי השפיעה על סדרות קומיות אחרות. ככה זה אצל העמים הפרובנציאלים; שואבים השראה מהצלחות זרות, ומאלה שלנו מתעלמים.

מקום ראשון: פולישוק

בעונה השנייה של פולישוק יש סצינה מאד שקטה. השר פולישוק בוהה באקווריום בלשכתו. נכנסת הרל"שית שלו לחדר. הוא שקט ומופנם ('הוא עצוב', מסבירה המזכירה). אז הוא פונה לרל"שית ושואל, 'את אשה, את מבינה למה היא עשתה את זה?'.

זה היה הרגע בו הבנתי שאני מאוהב בסדרה. המשפט הפשוט, המאד יומיומי ולא מתוחכם הזה, חדר אלי בכמה רמות. ברמת הדמויות, שחשתי את כאבן אחרי שהתחברתי אליהן במשך עונה שלמה. ברמה האישית, הוא החזיר את הזכרון הרגשי שלי שנים אחורה. יש מעט סדרות שחדרו אלי ככה.

רמזור אולי זכתה בפרסים בינלאומיים, אבל פולישוק היא הסיטקום היחיד בסטנדרט בינלאומי שהופק פה. מדברים על כך ששמואל הספרי, היוצר, הוא פרפקציוניסט. עושה מחקר של שנים, ומגיש לשחקנים תסריט הדוק ומדויק.

הליהוק והבימוי מושלמים. ששון גבאי שחקן ענק, חנה אזולאי הספרי יוצרת דמות נשית חזקה, וגיא לואל, בתור קוזו, הוא אולי הדמות הקומית הטובה ביותר בסיטקום הישראלי בכל הזמנים. גם הדמויות השוליות פנטסטיות. אם זו המזכירה, ויקי, שקיבלה עומק בעונה השלישית, או המאבטח, ארז, שגונב לפעמים את ההצגה עם ניואנסים דקים ופרצוף ה'מה לכל הרוחות?!' מושלם.

פולישוק חכמה, אך מטופשת כשצריך. סדרת קומדיה שהייתה לפרקים גם דרמה איכותית. אמינה עם רגעים מספיק מטורפים כדי שהצופים יזכרו שזאת רק טלוויזיה. בעוד ארבעים שנה צעירים יצפו בה כדי לקבל תחושה אמינה של הפוליטיקה הישראלית, תחילת המאה ה -21.

——————–
אל תחמיצו את רשימת חמשת הסיטקומים הזרים הטובים ביותר שעלתה פה לפני שנתיים!