מועדון הקריאה מפגש 13: Lock In – ג'ון סקאלזי
[המפגש השלוש עשרה של מועדון הקריאה של הבלוג! פרטים על המועדון ורשימת ספרים עתידיים. הביקורת חפה מספויילרים. התגובות לא – ראו הוזהרתם!]
תגידו מה שתגידו על ג'ון סקאלזי, הוא לא מתבטל על זרי הדפנה של תואר 'סופר המד"ב הפופולרי בעולם'. הוא תמיד מנסה להמציא עצמו מחדש.
אם רוב ספריו הקודמים היו הרפתקאות חלל בכוכבים מרוחקים, הספר האחרון הוא חקירה משטרתית אפרפרה בעתיד הקרוב. אם פעם האשימו אותו בפשיזם א-לה-היינליין, בספר הנוכחי הוא כל כך פוליטיקלי קורקט שמין הגיבור\ה הראשי\ת לא מוזכר כל הספר א-לה-אן-לקי.
Lock in מתרחש בעולם שאחרי "השפעת הגדולה" (הספר קורא למחלה 'היידן' ולחולים 'היידנים').
עשרות מליוני חולים בעולם נשארו משותקים א-לה-סטיבן-הוקינג; המוח פועל כמו רכבת סילון, אבל הגוף מושבת. למצב הזה קוראים Lock in, שזה 'נעולים' בעברית, אם כי תרגום שווה יותר יהיה 'מקורקעים' או 'מסונדלים'.
כדי לשלב את המקורקעים בחברה, פותח במהירות ממשק אדם-מכונה מתקדם (brain-machine integration).
אחרי שמתקינים לחולים רשת מחשבים על הנוירונים במוח (תהליך מסוכן ביותר! לכן עושים אותו רק בלית ברירה למי שחולה), הם שולטים מרחוק ברובוט דמוי-אנוש מתקדם. סקאלזי, אגב, מתעקש לקרוא לרובוטים Threep, על שם C-3PO ממלחמת הכוכבים.
שליטה בגוף מלאכותי מרחוק, נשמע לכם מוכר? יאפ, אווטאר הפך עם הרעיון הזה לסרט המרוויח בהיסטוריה. רק שאווטאר הוא סיפור קולוניאליזם אפי מודרני. Lock in הוא 'אווטאר: גירסת הפרוצדורה המשטרתית'.
Lock in ספר נחמד כזה. הוא עומד שם איפושהו באמצע יחד עם עוד אלפי ספרים משטרתיים נחמדים אחרים. למרות שיש בו רובוטים, אלו רובוטים חלביים כאלה, שלא יותר מגניבים מהדמות הקלאסית של שוטר עם כרס.
בעתיד הקרוב ישולבו מכונות בגופכם.
אם זה נשמע לכם מוזר, תזכרו שכבר היום יש לכם עדשות מגע, מכשירי שמיעה ושבאולימפיאדה האחרונה התחרה ספורטאי כרות רגליים בעזרת פרוטזות.
כדי ליצור אינטגרציה מושלמת, צריך לחבר את המכונות ישירות לנוירונים במוח. אם זה נשמע לכם מוזר, תזכרו שהמונדיאל האחרון נפתח בבעיטה של פרפלג (אדם המשותק בגפיו התחתונות) ששלט ברובוט בעזרת המחשבות.
בעולם של Lock in כבר יש אינטגרציה מושלמת של המוח עם הרובוטים ("אם כי אנחנו עדיין עובדים על חוש הריח והטעם"). סקאלזי יוצר עולם אמין בטירוף. כל הבבל"ת הטכנולוגי-תכנותי שיש שם מרגיש כל כך אמיתי, שלאחר הקריאה אני מופתע שאף אחד עוד לא פיתח רובוט מונחה מחשבות. בטח רק עניין של תיעדוף תקציבי.
את הרעיון של ממשק אדם-מכונה אפשר לקחת להרבה כיוונים. דיון על נפש-גוף או מקומם של הנכים בחברה למשל. הכיוון ב – lock in הוא דווקא עלילה בלשית.
סקאלזי בחר בפתרון הכי קל ליצירת מתח: רצח! ובגירסת המד"ב: רצח בלתי-אפשרי(!!) לאור הטכנולוגיה החדשה א-לה צ'יינה מייוויל (העיר והעיר, קראקן).
סיפורי חקירת רצח מעניינים עד כמה שהבלש שחוקר אותם מגניב. והבלש פה הוא כריס. הספר בכוונה לא מצויין אם כריס הוא גבר או אשה – שזה מד"ב מודרני במיטבו. יש כאלה שעפו על זה ושקעו בהרהורים עמוקים בנוגע ליחס שלהם לגברים-נשים. לי זה עבר כרגיל מעל הראש. רק שעברית חייבים לבחור מגדר, אז בואו נניח לצרוך הביקורת שכריס הוא אשה.
כריס חלתה בהיידן כילדה ומתקשרת עם העולם בעזרת הרובוט שלה. למעשה, היא אחת מחולות ההיידן הכי מפורסמות ביקום. הכל בגלל אבא שלה. הכדורסלן הטוב בדורו, איש עסקים מבריק ומועמד מוביל לקונגרס. עוד דמות מד"ב שמוצלחת כמותה לא הייתה בהיסטוריה האנושית (כן rising red ושם הרוח, אני מדבר עליכם!).
מסתבר שלהיות בת של מישהו מגניב, לא הופך אותך למגניבה בעצמך. ואכן, כריס ממש לא מגניבה. את עשרים ושבוע שנותיה הראשונות היא בילתה, אם הבנתי נכון, בצילום תמונות יח"צ ולחיצת ידיים.
בסוף היא מצטרפת ל – FBI כדי להוכיח שהיא שווה משהו. והיא אכן שווה! היא מבצעת חקירה דקדקנית, מקצועית ויבשה כמו צנון. והכל עם דיאלוגים מסעירים כמו תפוח אדמה.
זה מפתיע בעיקר לאור העובדה שסקאלזי מפורסם בדמויות שנונות, מצחיקות ומגניבות. מה זו פניית הפרסה הזאת שהוא מבצע עכשיו?
הספר מלא קטעי אקספוזיציה דרכם מנסה סקאלזי להעלות נושאים לדיון. נסיון לרפא נפגעי היידן, גורר דיון בשאלה אם הם בכלל חולים. אולי היידן זה feature ולא באג? הרי אנשים "בריאים" לא יכולים לשלוט ברובוטים! ומה הקטע עם האובססיה הזאת ללכת בכלל? (יש אנשים שזאת באמת דעתם). זה מתכתב עם דיונים עכשווים, כמו שמכשירי השמיעה הרסו את התרבות המפותחת של שפת הסימנים.
רק שסקאלזי הוא לא הוגה דעות. הוא סופר מד"ב מעולה, שיודע ליצור תמונה אמינה מכל מצב עתידי מופרך. הוא יודע להעלות שאלות (בצורה ישירה כמו גרמני), אבל אין לו השקפות מעניינות עליהן. ספר הציטוטים שלי נשאר ריק.
Lock in לא ספר גרוע. הוא מלא עלילה, תפניות וטוויסטים. הדמויות שלו כתובות היטב והעולם בו אמין. אם זה היה ספר ביכורים של סופר חדש הייתי מתרשם ממנו לטובה ומצפה לשיפור בעתיד.
אבל כשזה ג'ון סקאלזי, האיש שכתב את מלחמת האדם הזקן, חולצות אדומות, המושבה האחרונה או Fuzzy nation, אני מצפה למשהו יותר מבריק. הרבה יותר.
———————————
נ.ב. 1: חובבי סקאלזי ישימו לב שרעיון המעבר לגוף חדש הוא רעיון ותיק אצלו. הסדרה הכי מפורסמת שלו, מלחמת האדם הזקן, מבוססת על כך! הרעיון אותו הרעיון, הבסיס הטכנולוגי שונה.
נ.ב 2: ארז סיפר בתגובות לפוסט קודם ש"לפני יציאתו לאור של Lock In, פירסם סקאלזי נובלה חינמית בשם Unlocked: An Oral History of Haden’s Syndrome שהיא למעשה פרולוג לספר. הנובלה מתארת את התפרצות המחלה, ההשלכות שלה ואת החיים בעקבותיה ואמורה לתת הרבה בסיס לעולם שמתואר בספר, בסיס שיש האומרים שהוא ממש חסר.
אפשר לקרוא את הנובלה האתר של הוצאת Tor. מי שיש לו קינדל יכול להשתמש בתוסף לדפדפן הרשמי של אמזון כדי להעביר את הנובלה לקינדל".
הגעתי לנובלה כשכבר הייתי באמצע הספר. היא מספרת את ההיסטוריה של המחלה בסדרת ראיונות. לא הרגשתי שהרקע חסר לי, והנובלה הייתה קריאה אך לא סוחפת, כך שלא קראתי עד הסוף.
[Lock In – ג'ון סקאלזי (אמזון
[ספויילרים בתגובות חופשי!]
בתגובה הראשונה יש מסורתית שאלות שהפריעו לי במהלך הקריאה. ב – lock in אפשר להכניס את כל החמישית האחרונה של הספר.
– למה הובארד נטש את הגוף של ברנדה ריס רגע לפני שהרימון התפוצץ? כדי שתספיק לתת רמז ל – FBI?
– איך הם הבינו בכזאת דקדקנות מה המזימה של הובארד?
– ואיך ניקולס בל כמעט ברח להם אחרי ביצוע הרצח? מה זו, המשטרה הישראלית?
– מה שיותר גרוע – למה ניקולס בל לא התאבד ברגע שראה את שוטרי ה – FBI?
– החקירה גם נוראית: לא-אומר-כלום-לא-אומר-כלום-לא-אומר-כלום-ווידוי-מלא.
– האם הובארד הוא הרע המשעמם בהיסטוריה?
נקודה נוספת: אני היחיד שהלך לאיבוד במהלך הספר בין כל השמות שנזרקו שם? מי הקים איזו חברה בדיונית, מי מנהל אותה ומי עורך הדין. מבלבל.
אני חייבת להפסיק לקרוא את ספרי המועדון כל כך הרבה זמן מראש.
אז אני רק אגיד שלחלוטין לא קלטתי שאין התייחסות למין הגיבורה. לי זה תמיד היה ברור שמדובר בגבר, כמה מביך.
מעבר לזה. מסכימה עם רוח הביקורת. קריאה חביבה. לא היסטרית. לא זכורים רגעים שגרמו לי לחייך. סיפור נחמד, מתאים כבר לסרט אבל בהחלט לא משהו שנשאר בראש.
בקווים כלליים יותר, נדמה לי שהחלק החביב עליי בספר היה חלקו הראשון – כלומר, בניית העולם והטפטוף האיטי של ההיסטוריה של המחלה.
(אה, ודווקא החלק התאגידי לא בלבל אותי כלל. אבל ייתכן שזה כי אני מאומנת היטב 🙂 )
אם להיות כנה – שמתי לב בחצי עין שאין התייחסות למין הגיבורה, אבל חיכיתי שזה יתבהר. ואז ארז הפנה את תשומת ליבי לכך, ואז חיפשתי ומצאתי את הפוסט של סקאלזי בו הוא משוויץ כמה זה בכוונה, ואז הייתי חכם בדיעבד בביקורת.
אני, לעומת זאת, קראתי את הנובלה ולא המשכתי לספר. ממה שאתה כותב לא נראה לי שאמשיך.
יצאה לי אולי קטילה, אבל זה לא ספר גרוע. נחמד כזה.
גם אני לא שמתי לב לחוסר במגדר.
הייתי בטוח שכריס היא אישה עד הסוף ממש.
מוזר.
מין הגיבור/ה: לא שמתי לב, הייתי בטוחה שזה גבר. למה? אולי כי השם מתקשר לי יותר לבנים משום מה.
כללי: היה מעניין, מותח וסוחף – נהניתי (היה לי קשה להניח את הספר). הבעיות קיימות אולי אבל לא הפריעו לי או צצו במשך הקריאה. לא השתעממתי יותר מדי מהדמויות.
אהבתי מאוד את בניית העולם, כולל אוצר מילים והכל. זה מוסיף הרבה. הרגיש לי מאוד אמין בסך הכל.
לא קראתי את הנובלה ולא הרגשתי בחסרונה בכלל. הסתדרתי יפה בלי.
לסיום: אהבתי ושמחה שקראתי בזכות המועדון (שזו לי ההשתתפות הראשונה בו)
למי שמעוניין, המלצה: יש ספר שאני אוהבת שסוג של קשור לספר הזה. מדובר באנשי הכבשן/דייויד ברין (Kiln people). גם שם יש שינוי של גוף האדם (סוג של כפילים חד פעמיים) שמשפיע על החברה, וזה ספר על חוקר פרטי. גם שם יש אוצר מילים ייחודי לספר (שזה כבר קשר קלוש משהו, אבל קיימים קוי דימיון). זה ספר מקורי ומיוחד, למרות שהסוף קצת מוזר.
ברוכה הבאה!
מצטרף להמלצה על אנשי הכבשן (שיותר מוצלח פי מליון מ – Lock In). גם לי עניין החלפת הגופות הזכיר אותו קצת, ואפילו חשבתי לרגע לנקוב את שמו בביקורת.
אנשי הכבשן בהחלט מצוין.
ספר סתמי, מלבד רעיון די מעניין לעולם הזה, לא היה שם משהו מעניין. אפס מתח, דמות ראשית משעממת וחסרת אופי שלמרות שזה השבוע הראשון שלה בעבודה יודעת לעשות כל דבר שהעלילה מצריכה. לא מעט חורים והבטחות לסיפורים שלא מתקיימות (זוכרים את הסיפור על השותף שירה בעצמו שהשותפה של כריס מבטיחה לספר לו/ה? אז להזכירכם זו הייתה הבטחת שווא, לפחות בגבולות העמודים של הספר). הדיאלוגים גם היו חסרי עניין או עוקץ. שפיכה של המון מידע בלי הרבה סטייל. וזה כנראה הכישלון הכי גדול של סקאלזי בספר הזה. הוא כבר כתב ספרים לא מוצלחים בעבר, אבל עוד לא קרה לי לפני כן שהשתעממתי ממנו גם בדיאלוגים.
וכשזה מגיע ל"בבל"ת הטכנולוגי" סקאלזי עושה עבודה ממש גרועה לדעתי. הוא גורם לחלקים הטכניים להרגיש כמו זריקה רנדומלית של מושגים טכניים בלי שהם יוצרים מהות שלמה או ברורה. אלו החלקים שהרסו לי לגמרי את הספר השני בסדרת מלחמת האדם הזקן (שהיה מפוצץ בבבל"ת טכנולוגי יומרני ומרושל). חבל לי שהוא חוזר על הטעות הזו. גם ככה לא עושה רושם שיש לזה פוטנציאל להוסיף יותר מדי עניין לספר.
גם לי הייתה בעיה עצומה עם זהות דמויות המשנה. זה היה מוזר, בתחילת הספר יש את הארוחה הזו אצל ההורים של כריס, מין ניסיון לעשות לקורא היכרות זריזה עם כל דמויות המשנה שרלוונטיות לפתרון, ואז להעלים אותן לשלושת רבע ספר רק כדי להחזיר אותן לקראת הסוף. הייתי מאוד מתוסכל כי ממש לא זכרתי מי זה מי ומה נאמר לגביו בתחילת הספר.
ובכלל, כל מה שקשור לפתרון של הרצח והמזימה היה מגוחך בכמה חלק זה הלך.
דבר אחד שאני לא הבנתי, הרי ל- threeps אין מאפיינים חיצוניים הייחודיים למשתמש, אלה בסך הכל דגמים מסחריים שמיוצרים בכמויות אדירות, ועדיין כל אחד יודע בדיוק מי זה כל היידן עוד לפני שמתחילים לדבר. זה מרגיש לי כמו פגם רציני בבניית העולם ומשהו שהציק לי לאורך החצי השני של הספר.
מבחינתי, הנובלה (הרחוקה משלמות) הייתה הרבה יותר טובה ומעניינת מהספר עצמו.
אוי, לא חשבתי על הסיפור של השותפה. ההסבר היחיד שאני יכול למצוא לו זה שהוא שמר אותו לספר ההמשך. כי אפשר לומר הרבה דברים על סקאלזי, אבל אי אפשר לומר שהוא Sloppy.
אני חושב שבשלב מסוים כריס אמר שיש להם מסך בחזית ה – threep שם השם מוצג.
קראתי עד כה ארבעה ספרים של סקאלזי (השניים הראשונים של מלחמת האדם הזקן, חולצות אדומות ו- Lock In) ולדעתי הם כולם על הספקטרום ה- sloppy. ומבחינתי אין ספק שהנוכחי הוא הסלופי מכולם. יש ב- goodreads שאלות של הקוראים לגבי הספר ויש כמה וכמה תהיות שאין עליהן תשובות. ייתכן שיהיה ספר המשך (הלוואי שלא) אבל לא ידוע כרגע על תכנון לכתוב אחד וגם הספר יצא בידיעה שהוא לא חלק מסדרה. אז מבחינתי זה sloppiness all the way.
בקטע שכריס, השותפה שלו, מהנדס התוכנה והרופאה מדברים בבית קפה, ואז ברנדה ריס מגיעה ומזהה את כריס מרחוק לפני שהיא יורה בהם. אפשר לנסות לסספנד את הפרט הזה, אבל מהידע שקיבלתי מהספר (אני לא זוכר שהייתה תצוגת שם, אבל שיהיה) יכולת הזיהוי של threep מרחוק כשלידו עוד שני threeps שהם בטח די דומים, ובטח היו שם עוד כמה וכמה threeps, זה לא הרגיש לי אפשרי ויותר כמו כשל בכתיבה ובבניית העולם. החוסר במאפיינים חיצוניים היה לי מאוד לא טבעי ואמין, אבל זה הפיצ'ר המרכזי בספר שאיפשר לסקאלזי לערפל את המין של כריס (לפי ההצהרה שלו עצמו) כך שזו בעצם בחירה לא טבעית עבור העולם של הספר כדי שהוא יוכל להיות מיוחד בכך שלגיבור/ה שלו אין מין (וההצהרה הראוותנית שלו ושל ההוצאה שלו בנושא, מעידים שזה הפרט היותר חשוב בספר).
מאפיינים חיצוניים לא סותרים עירפול מין. לאופניים שלי יש מאפיינים חיצוניים, אבל לא ברור מה המין שלהם.
אני חושב שהיה איזה קטע, ממש בהתחלה, שהוא הגיע לאיזה מקום – לא זיהו אותו בתור "כריס המפורסם", ואז הוא אמר משהו "אה, נכון, שכחתי להפעיל את השם על המסך שלי". אבל יש גם מצב שאני ממציא את זה.
במאפיינים חיצוניים אני מתכוון קודם לפתרון פשוט כדוגמת מסך שמציג הדמיית פנים של ההיידן. ככה האנשים בעולם הזה לא היו מרגישים מוזר לנהל שיחה רגילה ויומיומית עם רובוט בעל פנים אטומות.
אבל מאפיינים חיצוניים זה גם התאמה אישית של ה- threep להיידן. אין שום דבר כזה בספר וזה לא הגיוני שאף היידן לא ירצה לעשות שינויים חיצוניים ל- threep שלו. העניין הזה מוריד המון מהאנושיות של ההדיינים, עבורי. ואם מוסיפים גם את העניין שכל ההיידנים מושלמים, מה שלמעשה יוצא זה שכנראה ההשלכה המרכזית ביותר של המחלה זה שהיא גרמה ל- 10% מהאנושות להיות האוכלוסיה המשעממת ביותר בכדור הארץ.
אני לא אוהב את הדוגמה שלך כי היא לא חופפת למצב של ההיידנים בספר. קודם כל בדוגמה שלך, המאפיינים החיצוניים של האופניים לא מייצגים את המין שלהם, אלא הם אמורים לייצג את המין של הבעלים שלהם.
אז אתה תקשה, איזה מאפיין חיצוני באופניים שלי מייצג את המין שלי, הצבע השחור? למה, צבע שחור זה גברי??
אז אני אענה, על איזה צבע שחור אתה מדבר, אין להם שום צבע, ולמעשה "האופניים שלך" כבר לא קיימים כבר כמה ימים 😛 אבל לא, אני לא מתכוון לצבע, שהוא די רנדומלי. אם היית עם האופניים שלך כל הזמן ולמעשה הן היו הייצוג היחיד שלך עליי אדמות והיית מדבר דרכן, רואה את העולם דרכן ומציג לעולם את העצמי שלך בעזרתן אז אני יכול להגיד בבטחון שכן היית מתאים אותן כדי שישקפו באופן חיצוני את הזהות שלך.
אני רוצה גם לתקן את עצמי. מין זו אולי לא המילה הנכונה להשתמש בה בסיטואציה הזו, "מגדר" בטח יותר מתאים, אבל אני אסתפק גם רק ב"זהות חיצונית".
ולבסוף, רק אומר שבסך הכל הבעתי את הכוונות של סקאלזי עצמו בתגובה שלי (מתוך המסה שלו בלינק ששמת בפוסט):
"the fact that Chris is a Haden means that presentation of gender, sex, etc are not necessarily obvious to outsiders, which allows the Haden to have significant control over presentation — or not to offer any conventional presentation at all — both in a threep and inside the Agora. "
אני רק אוסיף שכתבת יפה:)
נראה שאני במיעוט, אבל אני ממש אהבתי את הספר.
ככל שאני קורא ספרי מד"ב אני מבין שמה שאני הכי אוהב בז'אנר זה את בניית העולם.
וכאן אני ממש אוהב את העולם של הספר.
וכנראה העולמות שאני הכי אוהב, הם עולמות בסגנון הזה של "איך העולם שלנו היה נראה ומתנהג אם רק היו מכניסים בו שינוי אחד".
במקרה הזה השינוי האחד הוא שבערך 10% מאוכלוסיית העולם הם Locked-in.
אז הסופר השתמש בטריק הקלאסי להצגת עולם מד"בי, חקירה בלשית (באמת הזכיר לי במיוחד את העיר והעיר). ואני מסכים שהסיפור הבלשי לא מבריק במיוחד.
אני מסכים גם שכריס מושלם מדי, אבל נדמה לי שהתרגלתי כבר לפגם הזה בדמויות מד"ב, ולכן אני די סלחן עליו. (בדומה למגיבים מעלי, אני כלל לא שמתי לב להיעדר המגדר, בשבילי הוא היה גבר כל הספר)
בכלל, הפגם היחיד שמצאתי בספר הוא שכל ההיידנים שמוצגים בו הם מושלמים מדי, לא רק כריס, גם השותפים לדירה שלו התוכניתן, והרופאה. לעומת זאת, בני האדם הרגילים רחוקים מלהיות מושלמים, כמו למשל השותפה של כריס, והשוטרת שהם נתקלים בה כל הזמן.
מה שעוד אהבתי בספר זה את הבבל"ת הטכנולוגי. איכשהו יצא ששני התחומים הטכנולוגים שהספר נוגע בהם קרובים ללבי. אחד הוא המקצוע הנוכחי שלי (אבטחת מידע), והשני הוא תחום שאני מתכוון לעשות הסבה מקצועית אליו בעתיד הקרוב (מדעי המוח).
אז בשבילי העיסוק הטכנולוגי לא היה באג אלא פיצ'ר, ולפחות בעסקי אבטחת המידע אני יכול להעיד שזה גם לא הרגיש מופרך מדי. למעשה, אני מצפה שבעולם האמיתי מערכות שכאלה יהיו עוד הרבה יותר פרוצות, ואני באמת חושש שבעיות אבטחת מידע הנובעות מממשקי מוח-מכונה יהיו בעיה רצינית בעתיד.
כבר יצא לי לקרוא מאמר אחד בו החוקרים טוענים שכאשר נעשה שימוש בממשק מוח-מכונה באמצעות קסדת EEG, הם מסוגלים לגלות סודות של המשתמש, כמו למשל הקוד של הכספומט, גם כאשר הסוד לא שמור בשום מקום מלבד במוחו של הקורבן.
בקיצור, בגלל השילוב של בניית עולם טובה, ועיסוק אמין בתחומים טכנולוגיים שקרובים לליבי, ממש אהבתי את הספר.
ואללה צודק, כל ההיידנים מושלמים. לא שמתי לב לזה, ועכשיו זה מעצבן אותי בדיעבד 😀
היות וקצת שיחקתי עם קסדת EEG, ממש קשה לי להאמין שאפשר לגלות קוד של כספומט בלי שהמשתמש מנסה לתת לך אותו. כאילו, אפילו כל המשחקים האלה שבהם אתה עושה ימינה-שמאלה עם המוח עוד לא הגיעו לשלב יציב, לא? אחרת כבר היינו מקבלים קסדה יחד עם הנינטנדו הבא שלנו. יש לך לינק למאמר במקרה?
בעיות אבטחה יהיו מסוכנות במקרים של מכוניות עצמאיות וכו'. למרות שנראה לי שיצטרכו רמת מומחיות מטורפת בשביל לפרוץ את זה, והסכנה לא תהיה יותר גדולה מזה שיניחו לך פצצה מתחת למכונית כיום…
ולענייננו: תנסה אולי את Fuzzy nation שאני בדיוק מסיים עכשיו? הוא בונה שם עולם קואופרטיבי עתידי אמין (הרבה ברבורים משפטיים, אבל הם מה-זה-כיפיים שם), ואין שם את התחלואות שתיארת במלחמת האדם הזקן (דברים שלא הפריעו לי בכלל, אגב. מלחמת האדם זה כיף ענק:))
לינק למאמר:
https://www.usenix.org/system/files/conference/usenixsecurity12/sec12-final56.pdf?ncid=txtlnkusaolp00000618
בקצרה, עד כמה שאני זוכר…
הרעיון שלהם מתבסס על כך שבאות EEG ניתן למדוד צורת גל מסויימת אשר כבר יודעים שהיא מקושרת לזיהוי של משהו מוכר על ידי חובש הקסדה.
עכשיו הם נותנים לקורבן לשחק באיזה משחק על ידי קסדת EEG, ותוך כדי מכניסים למשחק פריימים בודדים עם ניחושים של הקוד הסודי. לכאורה, הקורבן לא שם לב לפריימים האלה, אבל המוח שלו כן מגיב אליהם. בצורה הזו הם עוברים על כל ה-10,000 אפשרויות לקוד של 4 ספרות, ואם הכל עובד כמו שצריך אז רק עבור הקוד הנכון הם יראו באות EEG את צורת הגל שמצביעה על זיהוי של צורה מוכרת.
עכשיו, כמובן שהם לא מצליחים ב100%, אבל הם טוענים שבעזרת המידע שהם משיגים מההתקפה הזו הם מקטינים משמעותית את מספר האפשרויות שהם צריכים לבדוק לאחר מכן.
סך הכל זה מאמר אקדמי חמוד, ולא התקפה פרקטית. אבל עצם הדגמת הקונספט שממשק מוח-מכונה פותח גם אפשרויות ל"פריצה למוח" היא ממש מגניבה.
בנוגע למכוניות, אני יכול לומר לך שכיום מצב האבטחה במכוניות רחוק מלהיות מזהיר, וזה לא כזה מסובך לפרוץ למחשב של מכונית. מה שאומר שאפשר על ידי זיכרון USB עם קוד עוין לגרום לרכב להוריד את לחץ האויר בגלגלים תוך כדי נסיעה לדוגמא.
אני מקווה שבמכוניות אוטונומיות כבר ישימו הרבה יותר דגש על אבטחה. אבל בכל מערכת מוצאים פרצות בשלב כלשהוא…
אה, אוקי. זה לא שהם קוראים את המחשבות שלו, אלא משתמשים באיזשהו אינדיקציה שמראה אם משהו מוכר לאדם או לא. אני מניח שבאותה המידה אפשר לקרוא את הבעות הפנים שלו או משהו כזה. סתם ניחוש.
עדיין, רעיון ממש חמוד. תודה על הקישור.
קצת אופטופיק, אבל…
זה היה הספר הראשון של סקאלזי שקראתי.
כבר הרבה זמן תכננתי לקרוא סקלאזי, אבל עד עכשיו עוד לא יצא לי להגיע אליו.
אז מכיוון שכל כך אהבתי את Lock-in, איך שסיימתי אותו הלכתי לקרוא את מלחמת האדם הזקן.
וכמה רבה היתה אכזבתי.
אני באמת שלא מבין איך הספר הזה כל כך מהולל?!
אז יש בו הרבה אקשן, הוא ממש זורם וסיימתי אותו מאוד מהר, אני אתן לו את זה.
אבל חוצמזה,
קודם כל יש את הגלוריפיקציה של המלחמה, שמקשה עלי לחבב את הספר.
נכון, שיש שם קטע קצר שלגיבור יש חרטות מוסריות על כל האלימות הזו, אבל מהר מאוד מסבירים לו שזה בסך הכל שלב קצר שקורה לכולם וזה מיד יעבור לו. ולי זה הרגיש שהסופר הכניס את זה בעיקר כדי לצאת ידי חובה. והדמות היחידה שמזכירה אופציה של "אולי עדיף לא להלחם בכולם" מוצגת בצורה הכי שלילית שאפשר.
והדמויות? אצל ג'ון פרי תסמונת הגיבור המושלם עוד הרבה יותר חמורה מאשר אצל כריס מ-lockin. ולא רק ג'ון, כל החברים שלו גם כן לא פחות ממושלמים, וכך גם שאר החיילים.
כולם, מלבד שלוש דמויות שוליות. כל אחד מהשלושה האלה הוא ההיפך המוחלט, וטמבל בצורה לא אמינה באותה רמה, וכל אחת מהן גם מתה די מהר. כשהספר הגיע לטמבל השלישי (הדיפלומט שמנסה לנהל מו"מ עם החייזרים), כבר היה לי ברור מהרגע שפגשנו אותו, שתוך עמודים ספורים הוא הולך לסיים את חייו. זה קצת הרגיש לי כאילו מישהו העיר לסקאלזי שכל הדמויות שלו מושלמות מדי, ואז הוא הוסיף בכוח את שלושת אלה, וכדי שהן לא יפריעו לעלילה הרג אותן די מהר.
אז בסופו של דבר אין אמצע, גיבור ראשי פלוס איזה שש-שמונה דמויות משנה מושלמים אחד אחד. ושלוש דמויות משנה שהן הטמבל המושלם.
חוצמזה, מלבד העובדה שמספרים לנו שכל החיילים בני 75+, אני לא רואה שום סימן לזה אצל הדמויות. מדי פעם דמות אחת תזכיר שיש לה נסיון חיים עשיר בתחום מסויים. אבל איפה כל המרמור והנרגנות שמגיעות תמיד עם הגיל הזה?
סיימתי מזמן אך באיחור ושכחתי להגיב בינתיים.
ספר פחות מוצלח של סקאלזי אך עדיין נהנתי מרובו. הסיום קצת "מואץ" ומלאכותי (מזכיר לי איך גרישם סוגר עלילות של ספר של 600 עמוד בצורה מרתיחה תוך 5 עמודים), אבל נהניתי מבנית העולם.
אני כן מצאתי את ההומור היבש של סקלזי (גם אם פחות מספרים אחרים) בעיקר כי שמעתי את
חלק מהספר (היה לי קרדיט מאודיבל ואני אוהב ספרי אודיו. אגב מעניין: הספר יצא בשתי גרסאות אודיו, אחת בקריינות של אמבר בנסון מ"באפי" ואחת בקריינות נפלא של וויל "וסלי קרשר" ויטון. טוב לא מופלאה אבל הוא עבר לי יותר טוב ממנה למרות שהוא טיפה מונוטוני).
העלילה? ככה. בניית העולם והסיטואציה – מאוד מאוד מעניין ומעורר מחשבה (קראתי את הנובלה
המשעממת קלות הנלווית, בעיקר לטובת חומר רקע). אפשר כנראה היה לעשות יותר עם זה, אבל
נהניתי מהעלילה עד השלב שבו ברנדה באה עם הרימון. משם זה התדרדר והפך להיות מיש-מש
שדרש סספונד בכדי להאמין בעלילה. יש לטעמי קווי עלילה מוחטאים (זה מה חשבתי אז כשקראתי)
אבל תכלס זה ספר שעבר דרכי ואת העולם אזכור ולא הרבה מעבר.
בסה"כ – לא רע (אבל גם לא טוב).