המדף הז'אנרי: המלך הקוסם – לב גרוסמן

סיפרתי פה כבר על חברי המתמטיקאי הרוסי המוכשר? הוא צעיר, זכה בים של פרסים, ויש פרופסורים ברוסיה שמדברים עליו בתור המתמטיקאי הגדול הבא.

אז פעם שאלתי אותו, 'תגיד, איך זה שלא למדת באוניברסיטת מוסקבה? המקום המוביל ברוסיה?" והוא ענה שבגיל 17 הוזמן למבחנים, ועבר את כל השלבים עד שהגיע לראיון הסופי.

בראיון הסופי נתנו לו שאלה, והוא פתר אותה. ואז עוד שאלה, וגם אותה הוא פטר. ועוד אחת, יותר קשה, והוא הצליח לפתור גם אותה. אבל אז הגיעה השאלה הרביעית, ואו בגלל שהיא הייתה קשה, או בגלל שהוא היה עייף, או בגלל שהוא אנושי וסתם תפס רגע רע כמו שקורה לכולם, הוא עמד מולה חסר אונים עד שנגמר הזמן.

כשחזר הביתה נשבר לו הלב. הוא חלה, וכשהגיע אחרי שבועיים מכתב הזמנה למבחן חוזר, הוא לא יכל לעזוב את המיטה ופספס אותו.

אבל הוא ממש אהב מתמטיקה. הוא התחיל ללמוד לבד מספרים, ביקר בהרצאות של פרופסורים מפורסמים ובסופו של דבר נרשם לאיזה קולג' קיקיוני במוסקבה. הוא לא העריך את היכולות המתמטיות של אף מרצה שם פרט לאחד – ובסוף יצא שכתב איתו דוקטורט.

יחד הם עברו לאוניברסיטה טובה יותר, ואז הוא עבר לחו"ל למקום יותר מוצלח, ואז עוד אחד אפילו מוצלח יותר. קיבל פרופסורה בגיל 28, וכיום מוסיפים לו אצלנו את שם התואר 'הגדול' כי הוא מצטיין בכל מעשיו.
—————————-

בספר הראשון של טרילוגית הקוסמים [ביקורת] יש גיבור בשם קוונטין. במלך הקוסם, הספר השני בטרילוגיה, נוספת גיבורה נוספת: ג'וליה. היא הוזכרה כלאחר יד בתחילת הספר הראשון כמי שנכשלה במבחני הקבלה לאוניברסיטת הקסמים.

אבל ג'וליה לא ויתרה. היא חיפשה את הדרכים הלא-רשמיות ללמוד קסם.

בעמל רב היא עברה בכל המקומות האלטרנטיביים. הגיעה למועדוני ההאקרים, שם עוסקים אנשים מוזרים במעשי קסם חובבני. היא מצאה את הפורומים הסודיים באינטרנט, שם אנשים סופר-מוכשרים שלא מסוגלים להשתלב במערכת מנהלים דיונים גאוניים.

זה סיפור אהבה לכל מי שחושב שיש עוד דרך להצליח. למי שלא רוצה לצעוד במסלול שמכתיבה המערכת ונזכר שמייקל ג'ורדן לא התקבל לנבחרת הכדורסל של התיכון שלו, ואיינשטיין היה סטודנט די גרוע.

אבל זה לא רק. המלך הקוסם הוא ספר נדיר. ספר שמשלב הכל: ים של חכמה, עומק, סיפורים קצרים ועלילה גדולה ומצוינת. פשוט ספר מומלץ.

כשמדברים בשנים האחרונות על זליגת ספרי האיכות לז'אנר הפנטזיה, מדברים דבר ראשון על הקוסמים.

זה לא רק שהסופר, לב גרוסמן, היה מבקר הספרות של הטיימס במשך שנים, או שהספר נכנס לרשימות של ה – New York Times best sellers, אלא גם הטון הכללי של הספר. גרוסמן העיד ש"במשך שנים חשב שהפנטזיה זה ז'אנר ילדותי או אסקפיסטי" אבל הוא "לוקח את מה שהוא עושה מאד, מאד ברצינות".

ואכן, הקוסמים, הספר הראשון בטרילוגיה, היה רציני. רציני מדי אולי. הוא הציג גירסא מציאותית של הארי פוטר ונארניה, בה הגיבורים הם נערים מפונקים ומדוכאים מניו יורק שמצטטים את ספיידרמן בזמן שהם עושים קסמים. הקוסמים היה ספר נהדר, אך היו כאלה שמצאו אותו מדכא מדי, ובלי מספיק עלילה.

בספר ההמשך כאילו גרוסמן שמע את כל הביקורות, ותיקן אותם. קוונטין, הגיבור של הספר הראשון, עדיין מדוכא – אבל קצת פחות. הוא מתחיל להתבגר, ובתור היותו דמות עגולה הוא שוקל כל מיני סיטואציות בהן יכול להיות מאושר, ופה ושם אפילו מספר בדיחה.

עלילה? קוונטין של ספר ההמשך הוא הרפתקן בלתי נלאה. מחפש קווסטים בלי הפסקה ומכניס עצמו לצרות.

רגע אחד יש קרב חרבות מרהיב (באמת, מרהיב), ורגע אחרי זה שומעים אגדה קלאסית מעולה בסגנון האחים גרים ("שבע המפתחות"). הספר פשוט מצטיין בכל מה שהוא עושה. אפילו הדרקונים שלו נותנים סנוקרת לאלו של מרטין.

אבל בסופו של יום, למרות כל העלילה, האקשן וההומור, מה שהמלך הקוסם עושה הכי טוב זה עדיין להיות ספרות יפה. מחברת הציטוטים שלי התמלאה ב – 39(!) ציטוטים מהספר. יש שם שורות בונוניירה. יש שורות שאצטט בעתיד ואעמיד פנים שהמצאתי אותן בעצמי.

בשש השנים מאז שיצא הקוסמים המקורי, התמלא עולם המד"ב-פנטזיה ביצירות ספרותיות כבדות. אבל למרות כל התחרות החדשה, המלך הקוסם הוא עדיין הילד המצטיין בשכונה.