מועדון הקריאה מפגש 14: הבטחה של דם – בריאן מקללן

[המפגש הארבע עשרה של מועדון הקריאה של הבלוג! פרטים על המועדון ורשימת ספרים עתידיים. הביקורת חפה מספויילרים. התגובות לא – ראו הוזהרתם!]

גם בקריאה השניה אהבתי את הבטחה של דם.

עולם מקורי, קסם "קסום", דמויות עגולות ועלילה קולחת. במידה רבה, הבטחה של דם הוא כל מה שאני מצפה מספר פנטזיה אפית.

בואו לא נתבלבל! זו לא יצירת מופת סטייל שאוש"ק או טרילוגית קוטל המלכים. רק שאני לא מצפה מכל חומוס להיות אבו-חסן, ומכל סופר לכתוב כמו ג'ורג' מרטין. מצטיינים יש מעט ו'טוב מאד' הוא יופי-טופי של ציון.

יותר מכל הבטחה של דם הוא ספר מתוק.

קצת מצחיק לומר את זה על יצירה עם השם דם בכותרת שאנשים מתים בה כמו זבובים – אבל מה לעשות? הוא מתוק. די לציין את דו הקרב של השנה: רב טבח עם מרבד מול רב סייף עם חרב. לא בתור פארודיה, אלא כסצינה ריאליסטית מתוקה.

כריכת promise of blood
[הספר באמזון]

המלך מת! יחי המלך החד – אוי, חכו רגע. אין מלך חדש. את ההפיכה יזם גנרל הצבא טמאס. לא שיש לו שאיפות שלטוניות, ממש לא. רק שהמלך זצ"ל היה עצלן, מושחת, טיפש והכי גרוע: עמד למכור את המדינה לאויביה.

אז טמאס, שהוא בן זונה טוב לב (בהיעדר תיאור פחות גס), נאלץ להרוג בדרך גם את כל הקוסמים המלכותיים. הללו מסרבים למות עם חיוך על הפנים, וממלמלים לפני מותם "הבטחה של דם": 'אינכם יכולים לשבור את הבטחת קזימיר!'.

זה משאיר את טמאס נורא מבולבל. מחד, הוא די בטוח שהם איימו עליו או משהו כזה. מצד שני, מה זה לכל הרוחות הבטחת קזימיר?! איזה מין איום לא אפקטיבי! מה הקוסמים המטורפים האלה רוצים ממנו?

טמאס מזעיק ישר את אדאמת. חוקר משטרתי במיל עם זכרון צילומי. הוא משכנע אותו בדברי מתיקות ('אם לא תחקור את העניין נערוף גם את ראשך') לרדת לעומק הנושא.

מה שצומח מפה (אלו היו חמשת העמודים הראשונים של הספר) הוא סיפור פנטזיה עם תפאורה יוצאת דופן. חלקו קורץ לספרי הבלש האפל הקאלסי של ארה"ב תחילת המאה העשרים: עולם תחתון, סחיטות, הימורים ואיגרוף.

חלקו השני, והעיקרי, קורץ לימי המהפכה הצרפתית. הקץ למלך? שלטון העם? גליוטינות לרוב? חיילים עם חרב ואקדח פרמיטיבי? הבו לי את דארטניין!

[אגב, יצירת הפנטזיה באווירת עולם פשע אפל הטובה ביותר שראיתי אי פעם היא העונה הראשונה של האגדה של קורה. שהיא יצירת מופת בפני עצמה, והייתי מקדיש לה סדרת פוסטים אילו לא הייתי צופה בה שלוש שנים אחרי כולם]

הבטחה של דם מתכתב עם כמה זרמים מודרניים של פנטזיה. ראשית, הוא עוזב את עולם ימי-הביניים הסחוט לעייפה ומוצא לעצמו נישה חדשה: חרבות ואקדחים! קוסמים מול קאובויים.

שנית, הוא מתרחק קצת מהפנטזיה האפלה וה – dark grim וכל הדכדוך הבוגר הזה שאפיין את הפנטזיה במילניום הנוכחי.

הגיבורים של הבטחה של דם הם חבר'ה טובים. גם כשהם עושים דברים רעים, והרי אף אחד לא טלית שכולה תכלת, בסופו של דבר הכוונות שלהם טובות. זו לא השקפת עולם תמימה של תחילת ימי הקומיקס. ממש לא. זוהי השקפת עולם ריאליסטית אופטימית. מתוקה כזאת שאתה לעצמך, ואללה, הרי החברים שלי הם חבר'ה טובים כאלה. למה שמנהיגי האומה שלנו לא יהיו גם?

אם נמשיל לסיטקומים, הבטחה של דם הוא יותר Parks and Recreation (קומדיה ממשלתית עם אנשים שאיכפת להם) מאשר פולישוק (קומדיה ממשלתית על אנשים שאיכפת להם מעצמם).

אבל הנקודה בה הבטחה של דם הכי מודרנית היא השלישית: מערכת הקסם. היא מסועפת לעייפה עם מלומדים שעוסקים בה, כמו שאוהבים כל הסופרים החדשים.

יש שלוש מערכות קסם בספר. אחת היא ה – privileged. קוסמים קלאסיים, קצת משעממים ואין המון מה לומר עליהם.

אחריהם באים ה – marked. אנשים שמסניפים אבק שריפה (מילולית) ואז משתמשים בו בשביל קסם וטריקים עם האקדח. ראש וראשון להם הוא טנייאל שתי-יריות, אדם שמסוגל לירות שני כדורים בבת אחת, מעולם לא מחטיא והוא גירסת עולם הפנטזיה לסטפן קארי.

בסוף באים החבר'ה עם הכשרון. ה – knacks בלשון הספר. אנשים שנולדו עם יכולת קסם קטנה וחמודה.

אדמאת הבלש, למשל, לא מסוגל לשכוח דברים. המאבטח של הגנרל לא צריך לישון. יש אחד שמזהה כשמספרים לו שקר, אחד שהכישרון שלו הוא לאכול כמו 100 אנשים (ואז לא לאכול כלום במשך כמה חודשים) והכי מקסים: לורד הטבחים שמוציא לחם מן האוויר פחות או יותר. מקסים!

עכשיו, אני יודע מה אתם חושבים: מה בא לנו הניימן הזה ומבלבל על העלילה ומערכת הקסמים וכל השטויות האלה? אין משהו עם יותר עומק לומר על הספר?

אז זהו, שלא. זה לא שהבטחה של דם ספר שטחי, ממש לא. רק שהדילמות שהוא מעלה, כמו לירות-או-לא-לירות בחבר-הכי-טוב-שלך-מאז-גיל-חמש-כי-עשוי-להשתלט-עליו-שדון-שיכריח-אותו-להתנקש-באבא-שלך פשוט לא רלוונטיות לרוב קוראי הבלוג. הן רלוונטיות לדמויות של הספר, ובגלל שאלו כתובות נהדר, הן נעשות רלוונטיות גם לקורא.

לא הכל ורוד (או מתוק) בספר. הוא שטחי מדי. לא מעלה נושאים כבדים לפני השטח. לא גורם לכם לחשוב עליו רגע אחרי סיום הקריאה.

כל הדמויות מדברות אותו הדבר. הן מאופיינות היטב מבחינת סיפור רקע ושאיפות – אבל שפת דיבור? לכל הדמויות בעולם של הבטחה של דם, בין אם הם חונכו באקדמית המלך או בסמטאות הנמל, יש בדיוק אותו אוצר מילים. רק מלחשוב על החאררה שג'ורג' מרטין היה תופס לו הוא היה עורך את הספר נעשה לי קר.

אבל מה שהכי גרוע זה שאין בספר סקס. כי ברור שגברים ונשים שנלחמים ביחד במצבים סופר-מלחיצים אף פעם לא יתנשקו, יתחבקו או ישכבו כדי לשחרר קיטור. שמעתם? אף פעם! כולנו בני מאה שערים פה.

זה לא שאני מחפש סקס בספרי פנטזיה (אני לא), אבל יש פה כמעט הצהרה. כי אם מוסיפים לזה את העובדה שכמעט כל הגיבורים הראשיים בספר הם גברים לבנים, ושמקללן הוא תלמידו של ברנדון סנדרסון והשתתף במחנה הכתיבה של אורסון סקוט קארד, מתחילים להתפלא איך הספר הזה לא הוזכר באף אחת ההמלצות של ה – sad puppies?

אבל בסופו של יום, אני לא מאלו שחושבים שכל ספר חייב לעמוד בתו התקן של ה – diversity. בתכל'ס הבטחה של דם הוא בונבוניירה של ספר. מקורי, מתוק, טוב-לב, מתוחכם ואפי לגמרי.

יצירה כתובה היטב עם נגיעות של הומור, וספר שהייתי נותן לכל אחד שמחפש בידור פנטזיה טוב. – בריא

[הבטחה של דם – בריאן מקללן (אמזון). 561 עמודים. 2013]

20 תגובות

  1. ניימן הגיב:

    שאלות קצרצרות למי שקרא:

    – זה רק אני או שמקללן ממש אוהב להתעלל בדמויות שלו? הוא נגרר לסוגה הלא ריאליסטית של מישהו שירו בו ושעה אחרי זה כבר משתתף בקרב. כאילו אני, כשיש לי שפעת אני לא מתפקד. אז אחרי קליע אקדח?

    – הצדקנות והכעס של טמאס על אדמאת בסוף לא במקום.

    – השם של אדמאת מצחיק אותי כי הוא מזכיר לי אדממה.

    – יש איזה קטע ששואלים את טמאס משהו על מיכאלי (השף), והוא עונה "אה… אני לא יודע..". הגמגום הזה הקסים אותי, ומה שנתן לדמויות את הקול האמיתי שלהם.

    – מישהו מצא חורים בעלילה?

    • מיס בוז'רסקי הגיב:

      השילוב של העובדה שסיימתי לקרוא את הספר לפני כשלושה שבועות והזיכרון המעפן שלי גורם לזה שקשה לי לענות על עניין החורים בעלילה. בקושי הצלחתי להיזכר למה טמאס כועס על אדמאת (אדממה, טי הי הי)…

      יש קצת התעללות, כן 🙂 אני יכולה אבל לסספנד את הקטע של השתתפות בקרב לאחר חטיפת כדור עם "האדרנלין פעל ממש טוב". לא קריטי לי ריאליזם באקשן פנטזיונרי.

  2. מיס בוז'רסקי הגיב:

    סיכמת מצוין – זה ספר פנטזיה אקשני, כיפי, קולח ומאד מהנה לקריאה אבל בעל משקל נוצתי למדיי, לא עמוק ולא מתוחכם. וזה אכן בסדר, כיף ודמויות חמודות זה גם אחלה. וזה באמת מרענן לקרוא על עולם פנזטיה שהוא לא ימי ביניימי מצד אחד ולא מתרחש בימינו מצד שני. לכל אורך הקריאה היה לי בראש את התיאור של ג'וס ווידון לפיירפליי – "זה מערבון בחלל ויש גם זונה". ועל משקל זה – זה מערבון במללכת הקסם ויש גם טבח 🙂

    יש לך מושג אם ומתי מתכוונים לתרגם את שני החלקים הבאים בטרילוגייה? קראת אותם באנגלית? הם גם מוצלחים?

    • ניימן הגיב:

      קראתי באנגלית. איך היה התרגום? אנסה לשאול את ההוצאה בקשר לספרים הבאים.

      גם לי רץ ווידון בראש כל הזמן! איך אפשר לא אחרי פיירפליי? הטבח דווקא הזכיר לי את הטבח מהמסעדה הגדולה (סיטקום ערבי-ישראלי ישן).

      • מיס בוז'רסקי הגיב:

        וההמשכים מוצלחים?

        התרגום היה סבבה למיטב זכרוני ותודה 🙂

        אני מהמרת שגם לבריאן מקללן פיירפליי רצה בראש… ולול, עכשיו כשאתה אומר, לגמרי הטבח מהמסעדה הגדולה (הנוסטגליה!).

  3. ארני הגיב:

    הוא מתחיל טוב אבל אחר כך הופך לסתמי ולא אהבתי, אולי קלילות פחות מדברת אלי. נחמד שיש קצת אקשן עם רובים, אבל הכל קצת מאולץ מדי, לא כל כך עובד ומסתדר לפי רצון הכותב.
    למשל, זה שאין לאף אחד שום מושג על האלים ובאופן כללי על קוסמים, בעולם שבו קוסמים הם האנשים החשובים ולכל אדם שני יש יכולות מופלאות כלשהן? הכל מתגלה רק אחרי שהם מנסים לחסל את כולם. האופן המאולץ שבו אדמת (אני קראתי לו בשם של המחלה, אז אין שום בלבול עם אדממה או אם כבר, אאוממה הזכורה לטוב מ-1Q84, ספר פנטזיה ראוי לגמרי) לא מתוודה על זה שהוא נתון לסחיטה. הקיר עם משמר המוגלים (כשהמפקד השיכור מתגלה כבעל מורשת מפוארת ממש כמו ב…) ומאחוריו others – אי אפשר לפחות לשנות קצת אוצר מילים? היכולות הבלתי נגמרות של מה שמה השוליה של טניאל. בכלל כל העניין שרוב השמות הם שמות מודרניים בשינוי של אות אחת קצת מעצבן.
    היו עוד כל מיני דברים, אבל הספר לא משאיר חותם.
    ד"א, מאז כבר קראתי שלושה ספרים מעולים שהוא מחוויר עוד יותר בצילם אז יכול להיות שזה קצת לרעתו

  4. ניימן הגיב:

    איזה ספרים קראת?

    הטענה היא שהקוסמים והשלטונות הסתירו מידע לאורך מאות שנים מהעם. לאור ימי הביניים שלנו אני נוטה להאמין שזה סביר.

    • ארני הגיב:

      old man's war, the martian, magician king ולא קשור לכאן, אבל מומלץ בחום במקום הראשון – מטרהורן.

  5. Athaclena הגיב:

    טוב, לא קראתי את התגובות ועוד לא קראתי את כל הספר.
    הוא לא עושה לי את זה. לא זורם, לא סוחף ולא כיף.
    חלק אולי בגלל 3 סוגי קוסמים שאני לא מבינה כלום עליהם (טוב, את הKNACK עוד אפשר להבין) ולא ממש מוסבר הרבה – ועוד שכחת את הWARDENS שם ברשימה.
    לא מצליחה להסביר אפילו למה אני לא אוהבת. העלילה לא זורמת, לא אכפת לי מהדמויות, ואני לא מתלהבת מהשילוב בין פנטזיה ורובים.
    אני כמעט במחצית הספר (45% בקינדל), עדיין קוראת כי אני מעדיפה לסיים ולא לעזוב באמצע.
    אני לא יודעת אם זו אני או הוא…
    נ.ב. אני מעדיפה מד"ב אבל זה לא הפריע לי לאהוב ספרי פנטזיה אחרים

    • ניימן הגיב:

      למרות שסיימתי אותו שוב לפני איזה שלושה ימים, בחיי שאני לא זוכר מה זה ה – wardens. מה הם?

      נשמע קצת כמו עניין של טעם וריח. בסופו של דבר בספרים האלה, אם לא מתחברים לדמויות אז מאד קשה להנות מהם. שזה נגיד ההבדל ביני לבין מי שנהנה מתיקי דרזדן.

      • ארז. הגיב:

        הוורדנים הם הסופר-ביריונים של האמפריה השנייה, שעברו כל מיני שינויים ומוטציות באמצעות קסם והפכו לגדולים, חזקים וחסינים יותר מאנשים רגילים.

      • Athaclena הגיב:

        זה שבא להרוג את TAMAS במקלט שלו כשהוא לבד וחסר הגנה? אז הוא WARDEN.

  6. ארז. הגיב:

    יש לי ווידוי: בשנים האחרונות הפכתי לקורא די מסור של ברנדון סנדרסון.

    אני חושב שהתחלתי לקרוא אותו אחרי שהעמומון שהיה A Dance with Dragons. רציתי ספר-פנטזיה שיהיה פיצוי לכל הפיהוקים שיצאו לי בצורה לא רצונית במהלך הקריאה שלו, חיפשתי המלצות לספרי פנטזיה מודרניים והגעתי לטרילוגית Mistborn. ואהבתי אותה. ממש. מפה לשם הספקתי לקרוא כמעט את כל הספרים של סנסדרסון (לא כולל ההשלמה שלו של מחזור קישור הזמן וכמה נובלות קצרות) ונהנתי מאוד מכולם.

    קשה היה לי לקרוא את A Promise of Blood בלי להשוות אותו לספר סטנדרטי של סנדרסון. עוד יותר יהיה קשה לי לכתוב עליו ביקורת מבלי לעשות את זה. אם לא הייתי יודע טוב יותר, הייתי מנחש שמדובר בעבודה מוקדמת של סנדרסון.

    למה מוקדמת? כי עם כל חיבתי לספר הזה, כל דבר שהוא עושה סנדרסון עושה טוב יותר. וזה לא שהספר הזה עושה את הדברים שהוא עושה בצורה רעה במיוחד, זה פשוט שהרף בתת-ז'אנר הספציפי הזה (אכנה אותו לשם העניין "ספרות פנטזיה אפית מודרנית במשקל נוצה") ממש גבוה. אז כן, הוא כתוב טוב. טוב מאוד אפילו. קולח ומצחיק לפרקים, עם דמויות מצויינות ומערכות קסם מגניבות ותחושה שעוד רגע העולם הולך להתהפך מתחת לרגליים של הדמויות. אבל ההרגשה הזאת, של "כבר קראתי בדיוק אותו דבר רק יותר טוב" לא עזבה אותי מתחילתו ועד סופו של הספר.

    האם אפשר לזקוף זו לרעתו של הספר? אני לא בטוח. כי בסך הכל – זה אחלה ספר לחובבי התת-ז'אנר הזה. יש בו כמה המצאות מגניבות. יש בו טבח-קוסם שהוא גם (זהירות – ספוילר) אל. מצד שני, הוא בשום שלב לא הביא אותי לצלוח עשרות עמודים בנשימה עצורה ולשנן כל כמה שניות "וואו זה כל כך מגניב" כמו שכל סצנת אקשן ממוצעת של סנדרסון גורמת לי לעשות. כמו שפנטזיה אפית טובה באמת עושה.

    ולמרות זאת זה אחלה ספר. קניתי כבר את ההמשך שממתין בסבלנות לתורו על הקינדל, וסביר מאוד להניח שאחריו אעבור גם לספר השלישי ואסיים את הטרילוגיה (על כל הנובלות הקצרות בטח אוותר. בכל זאת, יש גבול). הוא בעיקר גרם לי להבין שהגעתי לשלב מסויים בחיים שלי בו אני קצת מעדיף ספרים קלילים, כאלה שאפשר לקרוא במהירות, בלי לחשוב יותר מדי, אחרי יום עבודה ארוך. וככזה, A Promise of Blood עושה את העבודה. וזה… סבבה כזה. לא מדהים, לא מרעיד עולמות, אבל סבבה.

    עוד כמה הערות בקטנה:

    * עוד משהו שמקללן למה מסנדרסון זה להיות ממש עדין עם הדמויות שלו. גם המבחנים הגדולים ביותר שלהן מסתיימים בסופו של דבר בנצחון גדול או חזרה לסטטוס קוו (טאמאס מאבד את כוחות הקסם שלו ומתחיל להיות דכאוני… לחמש דקות בדיוק. נו באמת). רגעי ה"אוי וואו איך הוא ייצא מהמצב הזה!" מסתיימים תמיד בניצחון או לפחות בריחה של הגיבורים, בדרך כלל בעזרת הצלה חיצונית בדקה התשעים (וואו איזה מזל ששומר הראש של טאמאס שלא שמענו ממנו כבר עשרות עמודים בדיוק עשה פטרול במעבר דרכו התכוונו להבריח את טאמאס מחוץ למדינה!). מקללן לא דורש מהדמויות שלו להיות מוצלחות או פעילות במיוחד. הדברים פשוט מסתדרים להן. חבל.

    * הקשר בין טניאל לבין אהובתו-לשעבר לא מומש. בכלל. כאילו, נתנו לנו סיפור רקע מעניין שאפילו גרם לי לחשוב שיהיה קצת סקס בספר הזה – ואז אחרי פגישה אחת של שתי דקות בין טניאל לארוסה הזו (שששכחתי את שמה מרוב שהיא דמות שולית) הם נפרדים למשך שארית הספר. איזה פספוס אלוהים. אפילו אם הוא נועד להעצים מפגש מחודש בספר השני או השלישי – זו פשוט דרמה לא ממומשת זה מבאס.

    * זה רק אני או שחלק גדול מהקונספליקטים והתעלומות בספר הזה היו יכולים להפתר על ידי שיחות קצרות? זה הרג אותי במיוחד בהתחלה, כשכולם ניסו להבין מה זו הבטחת קרשימיר. עשרים אלף פעם דמויות מסויימות שעסקו בתעלומה הזו הגיעו לדמויות אחרות שידעו את התשובה, ובמקום לענות להם מה זה לעזאזל הן הפנו אותן למקום אחר ("מצטער, אין לי שתי דקות לענות לך את התשובה הדי פשוטה הזו, סע במקום זה למקום ממש ממש ממש רחוק ותשאל נזיר מתבודד על ראש הר אולי הוא יענה לך"). זה הרגיש מאוד מלאכותי ושמחתי מאוד שהרגעים האלה עברו בחצי השני של הספר.

    • ניימן הגיב:

      מצחיק, אני חשבתי בדיוק ההפך: שהוא מתעלה על סנדרסון. ספציפית על הספר השני של הערפילאיים (שזה כאילו שהוא ניסה לכתוב אותו מחדש).

      טוב, אז אני מסכים שסנדרסון יותר טוב בקטעי פעולה, ומערכת הקסם שלו (בערפילאיים) שווה בהרבה עם כל הגילויים והמסקנות החדשות הנורא הגיונית שמתגלות בה במהלך הסדירה. אבל בעלילה? אחרי הספר הראשון (שהיה מעולה ומהודק עלילתית) העלילות של סנדרסון הפכו לפשטניות בטירוף, עם יותר מדי פאתוס של הגיבורים והמון שיחות על דת (שתודה לאל, נחסכו ממני פה).

  7. הנרי הגיב:

    סנדרסון ומרטין מאוד אוהבים להתעלל בדמויות שלהם ומקללן למד מהם לדעתי זה מצויין ומוסיף
    לעלילה סנדרסון מבחינתי סופר הפנטזיה הכי טוב שיצא לי לקרוא והערפילאיים הסדרה הטובה ביותר שקראתי לגבי הבטחה של דם ספר מצויין אהבתי ומחכה לחזור לישראל ולקרוא את הספר הבא
    ולכל מי שלא קרא את מחזור כישור הזמן (הסדרה שסנדרסון סיים ועשה עבודה פצצה) מאוד מאוד מומלץ

    • ניימן הגיב:

      הבעיה של מחזור כישור הזמן זה שיש איזה 4-5 ספרים באמצע הסדרה (6-10 או משהו כזה) שהם שעמום מוחלט. קשה קצת לצלוח אותם כדי להגיע לסיום המובטח.

  8. yair הגיב:

    אני דווקא מאוד אהבתי את הספר הזה בשונה מסנדרסון שעל אף שהוא ודאי סופר טוב יש לו חיסרון בסיסי שהוא לא יודע ליצור סוף עוצמתי לספר. ואני לא מתכוון לסוף שכולם חיו באושר אין לי שום בעיה שימותו הגיבורים אבל אצל סנדרסון (סליחה שטני שופט בזמן שקראתי רק את הערפילאים) זה כאילו בסוף כל ספר בעשרים עמודים האחרונים אבד לו כישרון הכתיבה הכל מעושה משהו -ואולי זה רק התרגום, אני עדיין לא קורא אנגלית שוטף כדי להנות מספר- כל אחד מהחלקים של הערפילאים מסתיים על הפנים.
    אני אישית כן מצאתי את עצמי קורא ברצף את רוב הספר של מקללן ולמרות שאני מודה שהוא לא הספר הכי עמוק שקראתי בחיי היו בו הרבה דברים, שכבר כתבו פה, שהם מעולים כמו הנטישה של ימי הבינים, הפוליטיקה המורכבת שבד"כ לא קיימת בספריי פנטזיה והרבה דמויות מעניינות.
    בסה"כ ספר מאוד יפה ואפי' מומלץ ואני מחכה שיצאו שאר החלקים בעברית.

    • ניימן הגיב:

      יש דברים שסנדרסון עשה מדהים בערפילאיים, ודברים שהוא עשה בצורה מאד נמוכה (המריחה הכללית של הספר השלישי והדיונים האינסופיים). אצל מקללן הכל באותה הרמה. אין נפילות לאורך כל הטרילוגיה (קראתי את ההמשכים).

      אין עומק קלאסי בספר, נכון. אבל מה שיש זה דמויות אמינות וטובות שמנסות תמיד לעשות את הדבר הנכון. אני מוצא את זה משפיע עלי ברמה מסוימת. עומק זה לא תמיד אבחנה עמוקה לגבי המציאות.

      אני לא בטוח שמתכוונים לתרגם את ההמשכים לעברית. מקווה שאני טועה.

  1. 21 בדצמבר 2019

    […] עלי אי פעם. הוא כתב כולה חמישה ספרים, אבל חוץ מהראשון (הבטחה של דם) שהוא רק “טוב מאד”, כל שאר ספריו נעים בין מעולים […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Subscribe without commenting