אוכל אנגלי

עכשיו, אחרי שצחקנו, אפשר להיות רציניים לרגע: יש אוכל אנגלי טעים! אפילו טעים מאד! הוא בריא כמו לישון עם חוסם עורקים, וצמחוני כמו מסעדה ארגנטינאית, אבל טעים? יאפ!

אני לא מומחה לאוכל אנגלי – או אוכל בכלל – ובשבועיים בדרום האי הבריטי גם לא ניסיתי לההפך לאחד. אבל כן טיילתי עם חבר בריטי, וישנתי אצל משפחות בריטיות, והנה הרשמים שיצאו מזה.

[כל יום ראשון, בכל מסעדה כפרית, בכל כפר קטן, יהיה שלט שאומר: Sunday Roast! וככל שהכפר קטן יותר כך יהיה השלט גדול יותר.

Sunday Roast היא *ה*ארוחה המסורתית הבריטית של יום ראשון אחרי הכנסיה. יש בה בשר צלוי זמן רב על האש (הודו, בקר או חזיר), תפו"א צלוי, רוטב, ירקות ובמקרה שלנו: גם מאפים ממולאים. את זה שלנו אכלנו בכפר דייגים קטן בשם Polperro בקורנוול. היה מעדן]

[עצרתי באיזה חור. רציתי תה. בתפריט היה Cream Tea שנשמע נורא טעים. רק שהמחיר היה שערורייתי: עשר וחצי פאונד לתה! אז שאלתי כמה הקפה, אמרו לי ששני פאונד, ושתיתי קפה במקום.

אחרי זה הסבירו לי: Cream Tea זה לא סוג של תה, אלא סוג של ארוחה. Cheese Scones עם שמנת מוקרשת, ריבה, ופיסת עוגה עם אותו השילוב עליה.

הארוחה מוגשת במחוזות Devon וקורנוול, והיא – בלי צחוק – אחת מארוחות הקינוחים הטעימות שאכלתי. אגב, יש ויכוח ארוך שנים בין מה מורחים קודם: את השמנת או הריבה. אל תכנסו אליו]

[בתמונה למעלה יש: א. בירה. ב. רשימת בירות. מה הקשר בין בירה לאוכל? אז זהו, שבכמויות בהן שתיתי פיינטים של Ales באנגליה זה בהחלט מתפקד כארוחה.

בכל פאב בריטי מסורתי – ויש אחד בכל פינה – יש Real Ales. בירות בריטיות כמו שנהגו להכין ולהגיש פעם. הן מוגשות בטמפרטורת החדר, עם מזיגה ידנית (ממשאבה). יש בהן מעט אלכוהול (4 אחוז פלוס-מינוס), ומגוון הטעמים שלהן רחב.

הבירות מגיעות תמיד ממבשלות מקומיות: אסור לקרר אותן ולכן אי אפשר להעביר אותן למרחקים. ב – Lewes ראינו איך חוסמים רחוב כדי שיוכלו להעביר את הבירה עם כרכרה וסוסים. בגלל הקלות מס לעסקים מקומיים, הן יותר זולות מהבירות "הרגילות". למה שלא יעבירו חוק כזה בישראל?]

[פיש אנד צ'יפס נחשב למאכל הלאומי הבריטי. אי לכך ובהתאם לזאת אפשר למצוא את היצירה השמנונית המגעילה הזאת בכל פינה בממלכה המאוחדת.

טעמתי שתיים רנדומליות והן היו גועל נפש: המון שמן שפשוט הרס את הדג. אמרו לי שצריך לדעת איפה לאכול, ואז לקחו אותו למקום "טוב". ושם היה… גועל נפש – רק קצת פחות.

הפילוסופיה שלי, נגד טיגון, הפוכה לזאת הבריטים. שם יש מקומות בשם Fry Up שמגישים הכל מטוגן: מצ'יפס ודג ועד לחם]

[קורנוול, האיזור העיקרי בו טיילתי, נחשב למקום מסורתי של כורים. וכורים רוצים לאכול – והרבה. רק שפעם לא היו אריזות טייק אווי קומפקטיות שאפשר לקחת לעבודה. אז מה עשו? ארזו את הארוחה בתוך מאפה כבד! כזה שאפשר לפתוח ולאכול עם ידיים מלוכלכות ואז לזרוק את הבצק הצידה.

במאפה קורני – Cornish Pasty – תמצאו בשר בקר, תפו"א, לפת צהובה, בצל ועוד כמה דברים בסגנון. הוא מגיעה בכמה גדלים, כשהגדול שבהם בעצם ענק ומשביע כמו ארוחה כבדה. אכלתי אחד כזה בממוצע ליום]

[הייתי רעב. הגענו לפאב קטן וציורי בקורנוול, והמליצו לי לקחת 'פאי קוטג'. 'זה משביע?' שאלתי, והם חייכו ואמרו בתשובה, 'אוהו – כן!'. למרות שפאי קוטג' נשמע כמו שם של עוגת גבינה.

אז זהו, ש – Cottage Pie זה שם אחר לשפרדס פאי שכל כך פופולרית בפאבים איריים בישראל. באנגליה הוא היה יותר פשוט וגס: בשר בקר מבושל היטב, מוקרם עם תפוחי אדמה וגבינה, ואפונה וגזר לידו. משביע? מאד. טעים? מעדן]

[אני לא בקטע של מאכלי ים וצדפות ושאר הדברים. אבל אנגליה כולה חוף, ובכל פינה יש מנה של פירות ים. החבר שטייל איתי טרף כאלה כאילו אין מחר, וכך היא מצאה דרכה לפוסט]

[הלחם הבריטי מצוין. טרי, פריך וטעים. רק שבצורה לא ברורה הבריטים אוהבים למרוח דברים מגעילים עליו.

מרמיט (Marmite) הוא הממרח הלאומי: ממרח תרכיז שמרים מלוח עד אימה. Bovril הוא תרכיז בשר(!) מלוח אולי אפילו יותר. שניהם מוזרים בהתחלה, אבל כשמתרגלים אליהם הם עושים צדק לטוסט. הבאתי צנצנת מרמיט יחד איתי הבייתה. מקור תמונה. CC]

[סטילטון וצ'דר, צ'שייר, לנצ'שייר וגלוצ'סטר. יש יותר מ – 700 סוגי גבינות בריטיות, והן כולן (כמעט) כבדות, טעימות והולכות מצוין יחד עם לחם טרי.

ארוחה טיפוסית בטיול: לחם, גבינה ועגבניות שרי. לוקח חצי דקה להכין, אפשר לעשות אפילו בצידי שדה נטוש – והכי חשוב: טעים. מקור תמונה. CC]