המדף הז'אנרי: חמישה־עשר מעגלי החיים הראשונים של הארי אוגוסט – קלייר נורת'

בעולם בו הכל מסוכם במשפט אחד, הדעה שלי על הארי אוגוסט מורכבת.

יש שם רעיון מבריק, מנותח בצורה מבריקה לא פחות. עלילה יוצאת דופן שתפורה על הרעיון כמו כפפה. שאפו.

זה גם ספר שמשהו חסר בו. סדיסטי מדי לפרקים, כתוב בפרוזה מדוכדכת ללא סיבה, עם קטעים שהם יצירת מופת לצד קטעים מביכים.

יום אחד יעשו סרט על פי הספר. הוא יהיה בלוקבאסטר כי כל החומרים ללהיט כבר שם. יום אחד אולי ישכתבו אותו בתור סיפור מסע בזמן goodfeel, ואז ניימן של העתיד יבחר בו כספר השנה.

עד אז הוא ספר מקורי, מרשים ו – page turner לחלקים, שאני פשוט לא יכול להמליץ עליו בפה מלא. למה? פירוט אחרי התמונה.

הארי אוגוסט נולד ב – 1919 באנגליה. הוא לא עשה שום דבר חשוב. הלך לעולמו ב – 1989 בבית חולים בניוקאסל.

הארי אוגוסט נולד *שוב* ב – 1919. להפתעתו גילה שהוא זוכר בפירוט את חייו הראשונים. מבולבל לגמרי מהמצב העביר חיים קצרים עד שהתאבד מתוך תסכול.

אבל הארי אוגוסט נולד אפילו *שוב* ב – 1919! ושוב. ושוב. ושוב. לא משנה מה הארי עשה, הוא תמיד נולד שוב באותה הנקודה. בתמיהה הוא קיבל את רעיון חייו המרובים, והחל להינות ממנו.

בסרט לקום אתמול בבוקר, ביל מוריי מגלה שהוא חי את אותו היום אינסוף פעמים. הוא לוקח את זה לכיוון של קומדיה רומנטית מקסימה. בקצה המחר, טום קרוז נכנס ללופ וחוזר לאותה הנקודה בכל פעם שהוא מת. שם לוקחים את זה לסרט אקשן מופתי.

הרעיון של להרחיב את הקונספט לאדם שחוזר על חייו נשמע טריוויאלי, לא? רק מחליפים את הקטע של "יום" ב"תקופת חיים" וסיימנו. אבל הוא לא. לא חשבתי עליו, וכך גם לא חשב עליו אף אחד אחר. ולכן הוא גאוני: פשוט וברור-מאליו בדיעבד.

מה שעוד גאוני זה איך קלייר נורת' פיתחה את הרעיון: היא לא נפלה למחוזות הקומדיה הרומנטית (רומן שנמשך לאורך אין ספור תקופות חיים). במקום זה היא פירקה את הרעיון לגורמים:

יש אגודה של אנשים שחוזרים לחיים אחרי שהם מתים: איך הם מתקשרים? מתנהלים? מה הבונוסים שיש בחיים מרובים? והחסרונות? ומערכת התקשורת הבין-זמנית ועוד ועוד. אינסוף שאלות ופרטים שאני לא רוצה לספיילר לכם.

ויש גם את שאלת הקיום. כי רוב האנשים קמים בבוקר ועושים *משהו* בגלל מטרה מסוימת. חלק רוצים לעשות דברים "גדולים" וששמם יחרט בהיסטוריה. חלק מסתפקים בהכרה מקומית. חלק רק רוצים לשרוד, ויש את אלו שעובדים כדי שיוכלו לגדל משפחה.

רק שכל הסיבות האלה טובות לתקופת חיים אחת. מקסימום שלוש. מה אם כבר ידוע לכם שתהיו אנשים רגילים? שלא משאירים שום חותם מיוחד? מה אם כל ענייני השרידה כבר סודרו, ולעשות משפחה בפעם האלף נשמע קצת משעמם?

בשביל מה קמים בבוקר וממשיכים להיות פעילים אז?

כשהתחלתי לקרוא את הארי אוגוסט ציפיתי למשהו אחר. לספר קליל, אולי רומנטי עם רעיון קטן חכם. למה? אולי כי הסרט לקום אתמול בבוקר נטע בי צפיות. או אולי כי אנשים אמרו שהוא ספר "מקסים", וגרמו לי לחשוב על קליל ו – Good feeling.

אבל הארי אוגוסט הוא לא כזה. הוא ספר שמתנהל באיטיות (לפחות בחצי הראשון), ומתפלסף על שאלות כמו "האם היית יורה בהיטלר", או מתי ראוי לפעול.

הוא בוחן את המוטו, "מורכבות צריכה להיות התירוץ שלך לחוסר מעשה". אם תוצאות הפעולה שלך מורכבות מדי בשביל שתוכל לצפות אותן (אין היטלר = אין מדינה ישראל אולי), אז פשוט אל תעשה כלום. שב בשקט ותצפה.

הספר מורכב מעשרות קטעי פרוזה קטנים. חלקם קסומים, מדברים על "החוויה האוניברסלית של המטיילים, כשאדם יושב על רציף ריק, מחכה לרכבת האחרונה שתקח אותו למסע ארוך".

חלקם תמוהים, דיאלוגים מיותרים על כלום. חלקם מעצבנים, יבבניים שלא הולכים לשום מקום.

עלילת הסיפור נמצאת שם כל הזמן. מהשניה הראשונה, ברקע. היא נבנית לאט. בחצי השני של הספר היא נעשית העיקר, ואז הוא הופך ל – page turner. לא רק כי העלילה כתובה היטב, אלא גם כי היא מקורית. משהו כמוה עוד לא ראיתי, ולשום שניה לא הצלחתי לנחש איך היא תסתיים.

בעיה גדולה של הספר היא הארי אוגוסט עצמו. הוא צנון. אם ביל מוריי היה ביל מוריי (סרקסטי, אגואיסט וחמוד), וטום קרוז היה מניאק יהיה שחושב רק על עצמו, הארי אוגוסט הוא… כלום? 15 תקופות חיים שלו, ואין שום תכונת אופי שאני יכול להצביע עליה.

הארי אוגוסט הוא ספר גאוני.
הארי אוגוסט הוא ספר עם פגמים בכתיבה ועיצוב הדמויות.
מומלץ? נראה לי שכן. היתרונות והייחודיות שלו עולים על החסרונות.
הארי אוגוסט הוא ספר מאד מיוחד. זה עדיף על כל מליוני הספרים שנראים כמו מיחזור של ספרים אחרים.