האיש החברותי ביותר בעולם (יומן מסע מברלין לקורנוול). פרק ב': מאאכן (גרמניה) לדובר (אנגליה)

[פרקים קודמים]

שש לפנות בוקר בתחנת רכבת באאכן. אני מתכנן להגיע לאנגליה היום.

התוכנית הייתה פשוטה אך שאפתנית:
– שלוש רכבות.
– רכיבה של עשרים קילומטרים.
– מעבורת.
– עוד רכיבה של חמישה עשר קילומטרים עד היעד: פולקסטון (Folkstone) באנגליה.

הבעיה? זו תוכנית שהגיתי בעצמי. לא מצאתי שום עדות ברשת שמישהו מימש אותה קודם. לכן עדיף לצאת מוקדם כדי להימנע מבלת"מים.

הרכבת הראשונה הגיעה בזמן.

ברכבת השניה הייתה כרטיסנית נחמדה בצורה יוצאת דופן.
– 'איפה לשים את האופניים?' שאלתי
– 'איפה שבא לך', היא חייכה, 'זה לא נוקשה אצלנו כמו בגרמניה'.

התיישבתי עם קבוצה של ענקים בלונדיניים גרמנים. הם עשו לפני שנתיים טיול אופניים באנגליה והרגישו צורך עז לחלק טיפים:

'האוכל האנגלי מצוין. כבד וחזק כזה. כמו האנגלים עצמם. הם חברה חזקים האנגלים. טיפוסים קשוחים. יופי של אנשים'.

אחרי שעתיים נסיעה נפרדתי מהם והחלפתי לרכבת ישנה. עדיין לא שתיתי קפה ראשון, והתפתח לי כאב ראש קטן. מצאתי ספסל ריק ברכבת, השתרעתי עליו וקראתי במשך שעתיים.

ירדתי ב-De Panne, עיירה על גבול בלגיה-צרפת, קצת אחרי שעת הצהריים. הכל הלך לפי הלו"ז, והחלטתי להמר: הפסקת קפה קטנה בבית קפה שכונתי קטנטן.

אחרי הקפה התחלתי לדווש. יש כביש אחד, מאד שקט ורגוע שעובר את הגבול בין בלגיה לצרפת וממשיך עד דנקירק. חישבתי שאם אמשיך בקצב הזה, אגיע לדנקירק ב-13:30 בצהריים. מה שאומר שאוכל לקחת את המעבורת ארבע שעות לפני התכנון! אוח, כמה שהייתי גאה בעצמי. איזה יום תענוג קל זה עומד להיות.

—————————

דנקירק, יום ראשון, אחת בצהריים: אין כלב מת ברחובות. הכביש הראשי מוביל למה שנראה כמו נמל. יש שם הרבה ספינות שוממות, אבל שום שלט למעבורת.

התחלתי לשוטט. חצי שעה שיטוט מעייף לא הובילה לכלום – אפילו את מי לשאול לא מצאתי. בסוף ניגשתי לבית מלון. פקידות הקבלה שם מעולם לא שמעו על מעבורת לאנגליה. אבל הן הסבירו לי איך להגיע לנמל הראשי.

הדרך לנמל הראשי התגלתה ככביש ראשי רחב וריק. רכבתי בו, מרגיש בסוף העולם. השמש קפחה על ראשי. כל הזמן היו שלטים לחלקי איכסון שונים של הנמל, אבל שום רמז למעבורת. רכבתי יותר משעה – וכלום.

הרגשתי נורא אומלל.

—————————

אחת הדרכים הבלתי נגמרות של נמל דנקירק הובילה לשער. ישב שם שומר. הוא הסתכל עלי בפליאה:
'המעבורת לדובר? חביבי, אתה רחוק רחוק משם. המעבורת נקראת "דנקירק-דובר", אבל היא לא יוצאת מדנקירק, אלא עשרים קילומטר דרומה'.

הוא בחור מאד מעשי, ונתן הוראות מעשיות. 'אבל יש בעיות עכשיו בגבול, אז תזהר'. התריע אותי.

עקבתי אחרי ההוראות שלו במשך יותר משעה. באיזשהו שלב נגמר הכביש, אבל כבר ראיתי את המעבורת מרחוק וקיצרתי דרך שדות. הגחתי בין השיחים לכביש ארוך שמוביל למעבורת – וליבי נדם:

מאות, אם לא אלפי, מכוניות ומשאיות ענק כיסו את הכביש שמוביל למעבורת. אף רוכב אופניים חוץ ממני לא נראה באופק. המנוע של כלי הרכב דומם. כאילו הם מחכים למשהו.

לאיפה הולכים? איך יוצאים מזה?

שאלתי אחד מהאנשים שם והוא כיוון אותי למשרד הכרטיסים.

—————————

במשרד הכרטיסים היו שלושה עובדים לחוצים, והמון אנשים שרוצים כרטיס. אחד האנשים סיפר שהוא בכלל היה אמור לעלות לפני שעה על המעבורת בקאלה, 'אבל הם סגרו את נמל קאלה בגלל שביתות ענק. כל הרכבים הופנו לדנקירק'. מה שמסביר את ההמולה פה.

הפקיד הצרפתי כמובן לא מדבר אנגלית, ולקח זמן להסביר שאני רוצה לעלות למעבורת עם *אופניים*, לא אופנוע, אלא *אופניים*. כמובן שהוא גבה ממני מחיר לאופנוע – עשרים יורו גבוה יותר – אבל ניחא.

המעבורת הייתה אמורה לצאת ב-21:00. כל המעבורות עד אז מלאות.

שאלתי אם זה בסדר שלא אחכה עם כל המשאיות, והוא התעצבן
– יש תור, זה לא תקין לעקוף!
– אבל אני עם אופניים. קטנים כאלה. איך אעמוד עכשיו בשמש כמה שעות בין משאיות?
– זאת בעיה שלך. אסור לעקוף.

אז עשיתי את הדבר היחיד שאני יודע לעשות בכאלה מצבים. חיכיתי.

ישבתי על המדרכה וצפיתי בתור. מחכה שתצוץ איזו הזדמנות להשתחל לתוכו. קראתי ספר, והסתכלתי בזווית העין על האנשים.

מדי כמה דקות הגיעו שוטרים מכיוון הגבול, לוקחים איתם בכוח כמה אנשים שחומי עור. איזה מישהו הסביר לי שאלו פליטים שמנסים להסתנן למעבורת. 'הם מסתתרים בבגאז', מתחת למושבים ובכל מיני תאים נסתרים. פקידי הגבול מפרקים כל רכב לחתיכות'.

אחרי שעתיים הגיעה חבורת אופנוענים רעשנית למקום. תשעה גברים גדולים, מקועקעים כולם, ובחורה אחת קשוחה. הם קנו כרטיסים מהר, תתפלאו איך אנשים מפנים מקום לאופנוענים מקועקעים, וישר עלו על האופנועים ונסעו עם גזוז רעשני להצטרף לתור המשאיות.

הקשבתי לשיחה שלהם: הם פולניים, מקללים המון, אבל די מבודחים. מעבר לחזות הם נשמעים חבר'ה די נחמדים.

הם התקדמו די לאט בתור, וכשהגיעו לאמצעיתו, דיוושתי לעברם באומץ.
– תגידו, איכפת לכם שאצטרף אליכם? לא בא לי לחכות פה לבד עם האופניים בין המשאיות.
– נהפוך הוא, בשמחה. בוא בוא.

התקדמתי לאט בתור מוקף באופנוענים. הם חבורת פולנים מוורצלב, אבל כולם עובדים באנגליה כבר שנים. זה שדיברתי איתו רפד, האחר מכונאי רכב, אחד עובד בנקיון והרביעי בכלל אב בית.

המנהיג שלהם בעל פרצוף עגלגל, קרח וחייכן. 'גם אנחנו לא ציפינו לברדק הזה' הוא אמר לי, 'ומחר אני בכלל צריך להתחיל לעבוד בחמש בבוקר. יהיה לילה קצר'. אבל הם לוקחים הכל בקלות. קלי קלות. החיים יפים ולמה להתלונן?

עלינו למעבורת כמעט ב-23:00 בלילה.

—————————

הסיפון במעבורת היה מלא עד אפס מקום, אבל האופנוענים פינו לי מקום על ספה ויכולתי לנמנם שעתיים.

כך פספסתי את המראה של צוקי אנגליה הלבנים בחשיכה.

בחצות ומחצה עגנה המעבורת בדובר.

—————————

כשניגשתי להתכונן עם האופניים לירידה מהעבורת גיליתי שהיו עוד שלושה רוכבים יחד איתי. שלושה בחורים בריטים.

אחד מהם היה גבוה ותמיר. נראה כמו נסיך בריטי עם מבטא אוקספורדי. הוא היה רענן כאילו הרגע קם. השניים האחרים נראו מתים-מהלכים.

הבחור הרענן הסביר שהם עשו טיול אופניים מאמסטרדם לאנגליה, 'זו פעם ראשונה ששני החברים שלי עושים טיול כזה – וגם לנו יום בלהות עם המעבורת, אז הם קצת גמורים', הוא חייך.

ירדנו ביחד מהמעבורת. אסור לרכב על האופניים בנמל עד היציאה. הלכנו בטור, לאורך פס אדום צר, עד שהגיע שלט: יציאה.

השעה הייתה אחרי אחת בלילה. נגמרה לי מזמן הבטריה בטלפון, ולא יכולתי ליצור קשר עם אף אחד. אבל נורא קיוויתי שמחוץ לשער ממתין לי ג'ון צ'פמן. חבר שאני אוהב לקרוא לו 'האיש החברותי ביותר בעולם'.