האיש החברותי ביותר בעולם (יומן מסע מברלין לקורנוול). פרק ט' ואחרון: מפנזנס לסוף הארץ ומשם לברלין

[רשימת הפרקים הקודמים]

מהר מאד הבנו שפנזנס היא מקום קצת מיוחד.

נגיד, כשדיוושנו על הטיילת בכניסה לעיר עצרה אותנו אשה בסביבות גיל 45. ספורטיבית ושזופה כזאת. היא שאלה מה התוכניות שלנו ללילה. היא בריטית, אבל חיה במיורקה. היא הציעה לנו לקפוץ איתה למשקה.

נגיד, כשקשרנו את האופניים מחוץ לתחנת הרכבת, עצרה לידי עוד אשה ספורטיבית שזופה. היא הציעה שנקפוץ אחרי זה למלון שלה לבקר אותה.

'מה זה המקום הזה?' שאלתי את ג'ון.
'עיירת נופש עשירה. הרבה רווקים ורווקות בגילאי 40-60 מגיעים אליה. אחלה מקום למצוא סקס מזדמן. חבל שאנחנו עוזבים מחר מוקדם בבוקר, אה?' הוא קרץ.

ג'ון נכנס לתחנת הרכבת לאסוף את כרטיסי הנסיעה ללונדון. הוא הזמין אותם חודש מראש. אני בינתיים בדקתי איך מגיעים להוסטל. הזמנתי לנו זוג מיטות לפני שבועיים.

אז התרחשו הדברים הבאים:

ג'ון יצא מהתחנה, ואמר בחוסר נוחות:
'אהמ, תקשיב מייט, מסתבר שהזמנתי כרטיסים ליום הלא נכון. הם למחרותיים בבוקר'.

אני, השבתי לו באותה חוסר הנוחות:
'אהמ, תקשיב מייט, מסתבר שהזמנתי בטעות מקום בהוסטל לחודש הלא נכון (חודש הבא). והלילה הם מלאים. שיט, אה?'

צחקנו, כי מה הסיכוי ששנינו נפשל ביחד?

החדר הכי זול ב-bookings.com היה 200 פאונד ללילה. אבל לא דאגנו, יש לנו אופניים ויש פה הרבה פאבים ומקומות שלא מופיעים באינטרנט.

שלוש שעות אחרי זה כבר כן דאגנו. לא מצאנו אפילו חור אחד פנוי בכל העיירה.

—————————

'אני מעדיף לישון על החוף מאשר לשלם 200 פאונד, מייט', אמר ג'ון.
'אוף, ניג'ס', עניתי לו, בוא ניגש למלון בעצמנו ונראה מה המחירים.

התחלנו לדווש לשם. 'אין מצב שאני משלם 200 פאונד למלון' הוא מלמל בשקט כל דרך. 'זאת פשיטת רגל מוסרית!'

ג'ון נשאר לשמור על האופניים בחוץ. אני נכנסתי למלון. לבשתי את החיוך הכי יפה שלי, ופניתי לאחראית המשמרת:

'ערב טוב! אנחנו מחפשים חדר עם שתי מיטות'.
'200 פאונד' ענתה האחראית בלי להתבלבל.
'אהמ, לא נעים לי לבקש, אבל אפשר אולי להוריד את המחיר? העניין הוא שבגלל טעות שלי נתקענו בלי חדר בפנזנס להלילה. לא נעים לי מהחבר איתו אני מטייל, 200 פאונד זה יקר לו מדי'.
היא חשבה לרגע, בדקה במחשב, '140 פאונד'.
'אהמ, זה עדיין יוצא לנו יקר' התנצלתי.
'אני יכולה להוריד עד 130 פאונד' ענתה.
'תני לי לבדוק'.

חזרתי החוצה לג'ון, שבדיוק התחילה איתו אשה נאה מברמודה שתהתה איפה הוא ישן הלילה. הפרעתי לשיחה שלהם:
'130 פאונד, מייט, הולך?'
'אין מצב'.
'כמה אתה מוכן לשלם אז?'
הוא חשב על זה. '70 פאונד'.

חזרתי פנימה להתמקח.

'אהמ', אמרתי לאחראית המשמרת שכבר הבינה מה אומר ה'אהמ' שלי, 'זה עדיין יקר לחבר שלי. הוא מעדיף לישון בחוץ, ואני אאלץ לישון יחד איתו. אי אפשר להוריד את זה עוד קצת?'
היא בדקה, חשבה ואמרה לי: 100 פאונד.

חזרתי לג'ון עם ההצעה החדשה.
'נופ. 70 או קופאים כל הלילה בחוץ'.

שוב פנימה.
'אהמ, ממש לא נעים לי, אבל יש מצב  ל-70 פאונד?'

היא הביטה לצדדים, בדקה שאף אחד לא מסתכל, וסימנה לי להתקרב אליה.

'תראה', אמרה בשקט, 'אני רק עובדת פה. על פי חוקי המלון מותר לי להוריד מינימום ל-100 פאונד. אבל ב-22:00 מגיע אחראי משמרת הלילה. לו מותר למכור את החדרים הריקים בכל מחיר. תחזור אז, תבקש אפילו 50 פאונד.'

וזה מה שקרה.

כמו מנצחים הלכנו לחגוג עם בירות במועדון לילה הזוי בפנזנס.

—————————

מוקדם בבוקר שמענו שיש משבר פליטים בגבול אנגליה-צרפת. 5,000 פליטים הקימו מחנה על הגבול. היו 37,000 נסיונות פריצה למנהרה בין שתי הארצות תוך 24 שעות.

ראש ממשלת אנגליה הכריז על סגירת המנהרה.

'כדאי שתזמין כרטיסי מעבורת', אמר ג'ון. בימים כתיקונם אפשר לבוא ולעלות ישר על המעבורת בלי הזמנה. אבל אלו לא ימים כתיקונם.

אחרי ארוחת בוקר, התיישבתי להזמין כרטיסים.

ג'ון בינתיים ארז. רצינו לרכב ל-Land's End. סוף הארץ. הנקודה הכי מערבית באנגליה. אם כבר יש לנו יום אקסטרה, לפחות שננצל אותו כמו שצריך.

'אין כרטיסים' הודעתי לג'ון.
'סליחה?'
'אין כרטיסים. הכל מוזמן כבר לשבוע הקרוב בערך'.
'או שיט'.

אבל אולי יש כרטיסים דרך ספקים צד ב'. שיחררתי את ג'ון לדווש לבד ל-Land's End, ונשארתי לחרוש את האינטרנט.

—————————

9:00 בבוקר: אין כרטיסים.
10:00: מצאתי! לחברת נסיעות כלשהי היה כרטיס ל-8:00 בבוקר. הזמנתי. התקבל מייל מהם:

"התשלום נקלט וחשבונך חויב. לצערנו חברת הספנות לא מאשרת את ההזמנה. תתקשר לשירות הלקוחות שלנו (מספר בריטי) לעדכון במצב ההזמנה".

מה להתקשר?! אין לי קרדיט!

ירדתי למטה לקבלה. הייתה שם אותה אחראית המשמרת הנחמדה מיום קודם. היא הרשתה לי להתקשר חינם מטלפון הקבלה. שעתיים ישבתי עם שירות הלקוחות על הקו, ובסוף קיבלתי הודעה: אין כרטיסים. תקבל את הכסף חזרה.

12:00 בצהריים: ממשיך לחפש. תקשיבו, יש המון חברות נסיעות באנגליה.
13:00 בצהריים: רפרשתי אתרים של חברות נסיעות. פתאום היה להם כרטיס פנוי: מעבורת בשש בבוקר. צריך להגיע בארבע בבוקר לנמל.

הזמנתי.

—————————

כשג'ון חזר מ-Land's End ישבנו לאכול גלידה ביחד, ועידכנתי אותו במצב.

'צריך להגיע לנמל שעתיים קודם?' הוא שאל.
'יאפ'.
'ב-4:00 בבוקר?'.
'יאפ'.
'זה עשרים קילומטרים רכיבה ממני, אז תצא בשלוש בלילה?'
'יש לי ברירה?'
'ואנחנו חוזרים אלי הבייתה יום קודם אחרי חצות'. הוא עצר לרגע, 'תן לי לחשוב על פתרון אחר'.

באותו הלילה ישנו בהוסטל זול, מלא גברים נוחרים.

—————————

יום אחרי זה, ברכבת חזרה, עדכן אותי ג'ון בתוכנית:

'יש לי חברים בדובר שגרים עשר דקות מהנמל. הם שני אחים. הם כבר המון זמן מובטלים. חיים על כסף סוציאלי. חבר'ה קצת אקסטרימיים. שותים המון, מנגנים בלהקת רוק. לפני שנתיים הם קמו יום אחד בבוקר והחליטו שהם מתחילים ללכת. לקחו אוהל, שק שינה וקצת כסף ויצאו לדרך. אחרי שבועיים הם הגיעו, ברגל, לאמסטרדם'.

'הם בסדר עם זה שאני ישן אצלם?' שאלתי.
'כן, הם רגועים כאלה, כמוני. אז אתה יכול לנחש ששום דבר לא באמת מפריע להם' הוא חייך.

—————————

האחים התגלו כצמד יפה תואר. גבוהים, דקים, אתלטים. בריטים קלאסיים. מאד חייכנים ורגועים.

הם חיים עם אמא שלהם, שהיא גם מובטלת, בבית מט ליפול. אין מים באמבטיה, אז הם ממלאים דליים מהכיור ומתרחצים ככה. הקירות מתקלפים והמדרגות חורקות. 'אבל יש מי שמזמין אותנו לבירה, אז החיים לא רעים'.

ישבתי איתם חצי שעה בזמן שכל המשפחה שתתה בירה, ואז פרשתי לישון את שלוש השעות שנותרו לי עד היציאה.

—————————

בשלוש וחצי בלילה התעוררתי. תוך חמש דקות הסתדרתי וירדתי למטה להעיר את ג'ון. הוא ישן במסדרון על הרצפה. 'בוקר!' אמרתי לו והוא התעורר כמו חתול, עירני לגמרי:
– 'A'right, let's move it' אמר.

בכניסה לנמל עקפנו את המשאיות והמכוניות, והגענו לבדיקת הכרטיסים.

'אני חייב לעזוב אותך פה, מייט' אמר ג'ון.
'היה תענוג לראות אותך שוב, מייט', עניתי.
התחבקנו לשלום והוא עזב.

שעתיים מאוחר יותר הוא שלח לי הודעה:

'רק עכשיו חזרתי לחברים. בדרך חזרה עצר אותי פליט ושאל אם יש לי משהו לאכול. אז לקחתי אותו למקום של ארוחות בוקר והתחלתי לדבר שם עם הבעלים. הם הביאו לו אוכל, ועכשיו יכול להיות שהוא יעבוד שם השבוע! איזה בוקר, אה?'

סימסתי לו חזרה, מדגיש כל מילה עם נקודה:

'האיש. החברותי. ביותר. בעולם'.

—————————

קודה: בנמל בדובר לא היה לי כסף לקפה. פקיד הגבול ריחם עלי, והכין לי כוס קפה במטבח שלהם. 'תהנה, מייט' איחל.

ירדתי בצרפת, ורכבתי ארבעים קילומטר עד הגבול עם בלגיה. שם ישבתי עם האופניים במעבר ברכבת עמוסה, ובשש בערב הגעתי לאאכן.

הרגשתי בסדר. הרגשתי מוזר. עייף ולא עייף. סהרורי אך מרוצה.

עצמתי עיניים על הספה של חברים אקדמאיים מאאכן. הם טוענים שלקח לי שלושים שניות להירדם.

יום אחרי זה, ברכבת מאאכן לברלין, כבר התחלתי לתכנן את הביקור הבא באנגליה.