המדף הז'אנרי: City of Stairs – רוברט ג'קסון בנט

כל ישראלי שהיה בחו"ל מכיר את התחקיר שמקבלים מזרים:
– מה דעתך על הסכסוך עם הפלשתינאים?
– מי אשם בזה?
– מה הפתרון?

מי ששואל אותי בדר"כ מתאכזב מהתשובות: סכסוך זה רע. כולם אשמים בזה. אין לי מושג מה הפתרון.

יש המון אנשים שיש להם את כל התשובות, הרבה מהם אגב חיים בברלין, רק שאני לא אחד מהם. רוב המצבים, לא רק הסכסוך הישראלי-פלשתינאי, מורכבים מדי בשביל תשובות ברורות.

עיר של מדרגות הוא ספר נפלא שלא מנסה לתת תשובות. הוא מציג מצב, מציג דעות בעד-נגד, מנתח ודן – אבל עמדות ברורות לא תקבלו ממנו.

מה שכן תקבלו זה ספר כתוב נהדר, עם עולם מקורי, ושתיים מהדמויות הטובות ביותר שקראתי מזה הרבה זמן: מרגלת העל שארה טיוואני והרל"ש הענק שלה סיגרוד.

בעיר בוליקוב חיו פעם אלים.  האלים הכל יכולים הפכו את אנשי בוליקוב, *העם הנבחר* לשליטי העולם.

עד שאחד מאנשי סייפור, ארץ שסבלה מנחת זרוע בוליקוב, מצא דרך להרוג את האלים. סייפור השתלטה על בוליקוב ומחזיקה אותה במצב כיבוש.

כל מה שנשאר מהאלים זה שרידים: מדרגות שצומחות במרכז העיר ומובילות לשום מקום (פעם הם היו חלק מבתים מופלאים שהוחזקו בכוח קסמי האלים). מכאן שם הספר.

לתוך הבלגן של העולם הזה, נכנסת שארה בעמוד השישי של הספר. ומהרגע שהיא יורדת מהרכבת ונכנסת לעלילה, היא משתלטת עליה לגמרי.

כי יש בה, יש משהו מיוחד בשארה הזאת. היא מרגלת קטנטנה ומבריקה. עם כוח ניתוח אנליטי הרבה מעל הממוצע, עורמה של פוליטיקאי ופאסון של גנרלית. שארה היא מסייפור, העם הכובש, אבל היא ממש לא בעד הכיבוש. היא גם לא מאד נגדו: היא בכלל באה כדי לגלות מי רצח את ידיד ותיק שלה, פרופסור להיסטוריה.

יחד עם שארה מגיע סיגרוד. רשמית הוא נחשב הרל"ש שלה, אבל לכולם ברור שהייצור הענק והאלים הזה הוא הרבה יותר.

סיגרוד רוב הזמן שקט, וכשהוא מדבר זה נשמע כמו רעם שלועס אבנים. הוא מאד נבון, למרות החזות הברברית שלו. קטעי האקשן שלו הם מהטובים ביותר שנכתבו בפנטזיה אי פעם (כולל קטע אקשן מדהים אחד שייכנס לסיכום השנה הספרותי של הבלוג).

הסיפור מתפתח בכמה חזיתות: העלילה הבלשית, העלילה הפוליטית ועלילת סיפורם של האלים. הוא מאד מורכב. לא מבולבל, אלא מורכב. אין רגעים בהם לא הבנתי מה קורה, אבל זה לא ספר שאפשר לדווח במילה אחת על מה העלילה שלו.

זה גם לא ספר שאפשר לספר במילה מה המסר שלו. כאילו, העם הנבחר? אלים? כיבוש? אני בטוח שיש פה אמירה מסוימת על המצב הישראלי, אבל בחיי שאין לי מושג מהי.

מצד שני, כמו בספרות טובה אמיתית, יש המוני אבחנות קטנות בין השורות. אמירות שגרמו לי להנהן ולהעתיק עוד כמה משפטים למחברת הציטוטים שלי.

העולם, שבהתחלה נראה כמו בבל"ת מצוץ מהאצבע, מתגלה כמשהו מאד הגיוני שהסופר חשב עליו המון. כמו העלילה, הוא די מורכב, ויקח לי לפחות 2000 מילים כדי להסביר אותו כמו שצריך.

עיר של מדרגות יצא ב-2014, וכמעט היה מועמד להוגו השנה. כלומר: הוא היה נכנס למועמדי ההוגו אם מורידים את כל הספרים שהפאפיז דחפו כמועמדים. היות והוא ספר חדש, שגם מאד אהבתי, נשאלת השאלה – למה הוא לא נבחר למועדון הקריאה?

התשובה היא שעיר של מדרגות הוא ספר ארוך לקריאה. הוא זורם, מהנה ומחכים בכל דרכו – אבל הדרך ארוכה. לקח לי הרבה זמן לסיים אותו. זה בגלל מורכבות העלילה, מורכבות הדמויות, מורכבות העולם ומורכבות של כמעט כל רכיב בו. למועדון אני מחפש ספרים מהירים יותר.

אני מאד ממליץ על הספר לכל מי שמחפש פנטזיה מקורית טובה. שילוב של כתיבה חכמה, ספרות איכותית ואקשן משובח.

אם אתם אנשים שמחפשים page-turner שתסיימו תוך יומיים, זה לא הספר בשבילכם. אבל אם יש לכם קצת סבלנות? עופו עליו.

[City of Stairs – רוברט ג'קסון בנט. 2014. לינק לקניה באמזון]

ציטוטים נבחרים (ועוד המון אחרים שלא נקראים טוב מחוץ להקשר):

"אז שארה מחכה. אם אתה מחכה ומסתכל, היא גילתה, האמת לעיתים קרובות חושפת עצמה, לא משנה כמה מתאמץ היריב שלך להחביא אותה."

"הוא מסכים בחוסר רצון: 'אני מקצה לך שעה אחת, שמתחילה עכשיו'. 'זה יספיק' עונה שארה, שבין כה וכה התכוונה להתעלם לחלוטין מהגבלת הזמן."