מועדון הקריאה מפגש 17: Station Eleven (תחנה אחת-עשרה) – אמילי סנט ג'ון מנדל
[המפגש השבעה עשר של מועדון הקריאה של הבלוג! פרטים על המועדון ורשימת ספרים עתידיים. הביקורת חפה מספויילרים. התגובות לא – ראו הוזהרתם!]
צ'אט שניהלתי ב-11 בלילה:
– רוצה להיפגש לבירה?
– סורי, אני קורא ספר.
– איזה ספר?
– Station Eleven.
– ואיך הוא?
– הוא יפייפיה. כל כך יפה ומיוחד. אני לא זוכר שאי פעם קראתי ספר דומה לו.
הדיאלוג הזה מתמצת את דעתי על Station Eleven. הוא פשוט ספר כל כך יפה ומיוחד. הוא לא מתאים לכל אחד. יש כאלה שימצאו את היופי שלו משעמם. יש כאלה שהיחוד שלו ידחה או יבלבל אותם.
אבל בשבילי? הוא ספר נהדר. ספר פוסט-אפוקליפטי שלא מדבר על השרדות. הוא מדבר על אמנות, ואנושיות ושאיפות בעולם חרב. כי כמו שהמוטו של הספר אומר: Survival is insufficient.
ממש אהבתי את Station Eleven.
זה חורף. בחדשות אומרים שצפויה סערה גדולה, וארתור לינדר, מי שנחשב על ידי רבים כגדול השחקנים של דורו, מת מהתקף לב על הבמה.
הדבר מזעזע. הוא מזעזע קירסטן, שחקנית-ילדה בהצגה. הוא מזעזע את צוות ההצגה, שמתכנס ביחד בפאב של התיאטרון להרים כוסית לזכרו של ארתור.
הם נוגים. חושבים על ארעיותם של החיים ועל ארתור. רק שכל זה לא משנה. כי מכל הנוכחים בבר, מי שישרוד הכי הרבה זמן הוא הברמן.
הוא ימות שלושה שבועות מאוחר יותר על הדרך שיוצאת מהעיר.
קאט.
עשרים שנה עברו. העולם הוא דיסוטופית ימי ביניים. מגיפת שפעת ענקית הכחידה 99 אחוז מהאוכלוסיה. אלו שלא מתו היו עסוקים בשרידה, ואיבדו את היכולת לייצר חשמל או מכונות.
קירסטן, מי שהייתה שחקנית-ילדה בהצגה של ארתור, היא עכשיו שחקנית בתיאטרון שיקספירי נודד. כי Survival is not enough, ואנשים צריכים גם משהו לרוח.
משהו מוזר קורה כשהתאטרון מגיעים לעיירה קטנה ומסתורית.
אנשים לא מתנהגים כמו שאנשים אמורים להתנהג. ילדים לא רצים לקראתם בכניסה לעיר (יאי! התאטרון הגיע!). אף אחד לא עונה לשאלות שלהם. הכי גרוע: זוג חברי להקה שנשארו בעיירה לפני שנתיים כי נולד להם תינוק, נעלם.
קאט.
חוזרים 34 שנה אחורה לארתור לינדר צעיר יותר.
פתאום הספר מדבר על דברים שבכלל לא קשורים לפוסט-אפוקליפסה, ולעיירה המסתורית.
זו הנקודה בה הקורא הנבוך מורט את השערות שלו בתסכול ושואל 'מה קורה פה לכל הרוחות?!'. ידידה אמריקאית שלי שקראה את הספר, חשבה שהם בלבלו את סדר הפרקים.
ככה מתנהל לו Station Eleven. בשיא הנוחיות והנונשלנטיות הוא קופץ קדימה-אחורה בזמן. בין סיפור פוסט-אפוקליפטי מסקרן, לעבר הרחוק ודמויות שנראות מנותקות מהסיפור.
רק ששום דבר פה לא מנותק מהסיפור. אם קוראים את הספר בזהירות – וראוי שתקראו אותו בזהירות כי כל מילה בו היא פנינה – שמים לב להגיון שלו. העלילה היא מעקב זהיר אחרי חוט שני זעיר ששזור במארג הייקום.
אמילי סנט ג'ון מנדל, הסופרת, לא מתרכזת בסיפור שרידה, כי לשרוד זה לא תנאי מספיק לחיים נורמאליים. אז היא מתמקדת בנקודות אחרות של האפוקליפסה. בהשפעה לטווח ארוך שלה על האנשים ששרדו. וכדי לבדוק את זה, היא חייבת לחזור לעבר. להתבונן בחיים של הגיבורים לפני הקריסה.
יש משפט יפה של ג'ורג' מרטין: אף אדם לא חופשי. רק טיפשים וילדים חושבים אחרת.
הגיבורים של מנדל לא חופשיים לפני המגיפה. הם עבדים למערכת. עבדים לשאיפות שלהם ועבדים לחברה. הם קמים כל בוקר והלו"ז שלהם מלא בחובות. אפילו אלו מהם שהגשימו את חלומם, כמו ארתור לינדר, השחקן המפורסם של דורו, עבדים לעולם הבידור. חלומו הגדול הוא לפרוש לפנסיה.
Station Eleven מתאר אנשים שהגיעו למקום הלא נכון בחיים. הם קיבלו את החלום שהם רצו, רק שהם רצו את החלום הלא נכון.
ואז מגיעה האפוקליפסה, ומשחררת את כולם מהכבלים שלהם.
זה שנועד להיות אח בבית חולים, מתחיל לטפל באנשים כי אין ברירה.
ההוא שהיה עבד לקואופרטיב, הופך לקשיש רגוע, איטי ומלא חוכמה.
קירסטן, שהאמא הלחוצה שלה הובילה אותה לחיים מלאי אודישנים לתפקידים קטנים בסרטים, קיבלה אפשרות להיות שחקנית שייקספירית בתאטרון נודד. והיא מאושרת, רוב הזמן. כי התאטרון והאנשים וההומור והחברותה שלהם, היא האושר שהיא צריכה.
הפוסט-אפוקליפסה של Station Eleven היא ימי בינימית. אוסף של כפרים קטנים מנותקים, שמקבלים חדשות דרך סוחרים ולהקות נודדות שעוברות ביניהם.
אבל יש הבדל בין זה לבין ימי הביניים: אנשים זוכרים את העבר. זוכרים מטוסים ומחשבים. זה משפיע על הפסיכולוגיה והשאיפות והחיים שלהם. הם לא איכרים נבערים.
זאת לא תמונה אמינה מדי של האפוקליפסה. למה שלא יהיה חשמל? הרי כבר כיום יש שלל חפצים שנטענים מעצמם באנרגיה סולרית.
פה מגיעה הנקודה החלשה של הספר: Station Eleven הוא ספר ספרותי מעולה, עתידני ממוצע, ובכלל לא ספר מד"ב. את כל עניין המגיפה מסכמים בפיסקה אחת של "שפעת שהכחידה כמו פצצת ניוטרון 99 אחוז מהאוכלוסיה". עתידנות? זו יותר הפוסט-אפוקליפסה שאמלי סנט מנדל *רוצה* לראות, מאשר זאת שבאמת סביר להניח שתתרחש.
יותר מתאים להגדיר את היצירה כספר פנטזיה: היא כוללת עולם דמיוני עם הגיון פנימי משלו, ודמויות שהאופי שלהן יכול להתקיים רק בעולם הזה. היצירה משתמשת בעולם הזה כדי לומר משהו על ההווה.
אני לא רוצה שתבינו מכל זה ש-Station Eleven מורכב כולו מפואטיקה והגות משעממת. ממש לא. מנדל יודעת ליצוק רמזים קטנים ששומרים על מסתוריות וגורמים לכם להמשיך לעמוד הבא.
רק שהסיפור עצמו די קטן. הוא סיפור על אנשים שלא שינו את העולם. שלא השפיעו יותר מדי על שום מקום. זה בעיקר סיפור על איך העולם השפיע על האנשים.
אני חושב שזאת שערוריה ש-Station Eleven לא היה מועמד להוגו האחרון. בעיקר בקהילה שצועקת "diversity" ודוגלת במד"ב מסוג חדש. הייתי מעניק לו את הפרס הרבה לפני כל ספר אחר שקראתי השנה (למרות שטרם קראתי את הזוכה, The three body problem. במפגש הבא של מועדון הקריאה, זוכרים?).
מפצה על כך העובדה ש-Station Eleven הפך ללהיט ספרותי מעבר לחוג המד"ב. הניו-יורק טיימס הילל אותו, הוא נכנס לרשימת המועמדים הסופית של פרס הספרות האמריקאי, הוא זכה בפרס ארתור סי. קלארק ושורה ארוכה של פרסים אחרים קטנים. והכי חשוב: הוא נמכר היטב.
וזה מגיע לו. Station Eleven הוא הכי ספר מד"ב לאנשים שלא אוהבים מד"ב. כמעט כמו 1984.
הספר היה הצלחה ביקורתית ומסחרית ענקית. חרג מעולם המד"ב המצומצם. רגעים רבים בו, כמו תיאור הדיסאוריאנטציה התמידי של ארתור בחיי הפרסום שנפלו עליו משום מקום, או מירנדה מביטה לים במלזיה, יכנסו לארסנל שלי.
גם עכשיו, כמה ימים אחרי שסיימתי לקרוא את Station Eleven, עושה לי טוב לחשוב עליו. הוא פשוט ספר כל כך יפה. ומיוחד.
[Station Eleven – אמילי סנט ג'ון מנדל [אמזון
[כאמור, ספויילרים חופשי בתגובות]
כשקראתי את הספר הזה חשבתי על רגע שהיה לי שכקראתי את 'הדרך' של מקארתי. היתה מילה שלא הבנתי ושלחה אותי למילון (catamites) והחזירה אותי המום לספר. חשבתי שיכול להיות שמנדל קראה את הדרך או כמה אפוקליפסות אחרות, וחשבה לעצמה – זה לא חייב להיות ככה.
מה אם לא כל מי שנשאר הוא חלאת המין האנושי? מה אם מצב הטבע הוא לא של הובס אלא משהו קצת יותר חיובי?
לגבי החשמל, ד"א – הקהילה שמתרכזים בה היא בשדה"ת – נותני שירותים למיניהם, מי שאתה מצפה למצוא בטיסת פנים בשום מקום בארה"ב. זה לא כמו ב'עמדה', כשהעולם התחלק להומנית וריאלית וזרם כולו למקום אחד. יכול להיות שקהילות אחרות – ע"ע הפרק האחרון – התקיימו בצורה יותר טובה. אבל זו לא המהות שהכותבת חשבה שאליה צריך לשאוף ואותה צריך לשמר – אלא דווקא שייקספיר. יש הרבה סנטימנטליות בספר, אבל לא געגועים ורצון לחזור לעולם שלפני.
בכל אופן, ניתוח יפה שלך, לא חשבתי על זה באופן הזה. מה תפקיד הקומיקס לדעתך? לא מצאתי עבורו משמעות מיוחדת.
אני אעתיק פה ממה שהסופרת אמרה באיזה ראיון.
היא ניסתה לחשוב איזה יצירות ישרדו את האפוקליפסה. אז הקלאסיקות כמו שייקספיר? זה הניחוש המובן מאליו.
אבל מה אם ישרדו גם יצירות מקריות? כמו ספר קומיקס בהוצאה עצמית, שבשיא המקריות קיבל משמעות פינה כלשהי של העולם החדש, כי אף אחד לא ידע כמה אלמוני הוא היה פעם.
שמחתי שבחרת את סטיישן אלאבן למועדון הקריאה היות וזהו כנראה הספר הטוב ביותר שקראתי השנה. אמילי סט. ג׳ון הזכירה לי לאורך הסיפור למה אני מתגעגע בספרות יפה ומה חסר גם בטובים שבספרי המד״ב (קלאסיים ומודרניים כאחד) – פואטיקה. יופי שנבנה לתוך הטקסט דרך רבדים רבים כגון דמויות עגולות, דיאלוגים שלווא דווקא מנסים להגיע לתכלית עלילתית כלשהי, אבחנות ותיאורים מלאי יופי, מטאפורות וקשרים חבויים בין הדמויות וקווי העלילה.
הקומיקס הוא דוגמא מצוינת לכך, אנשי ה-undersea מייצגים במובן מסוים את אלו שהיו בוגרים דיו לזכור את העולם שלפני ונגועים בנוסטלגיה לאיך שדברים עבדו פעם. קלארק והמוזיאון מייצגים קו זה, אף על פי שקלארק שמח להיות עד לשני עולמות, הישן והחדש, השקעתו במוזיאון ומחשבותיו עם סיום הרומן מדגישות תשוקה לעולם של פעם, לפלאי הטכנולוגיה של פעם. מה שמעלה קונפליקט פנימי לקלארק שהרי למרות הצלחתו העסקית הוא בז לעבודתו ותוהה רבות על האופן שבו אנשים התנהגו ("why did we always say we were going to shoot emails?"), בעוד שבעולם החדש הוא מצא את מקומו כמורה דרך והיסטוריון של העולם הישן.
תחנת החלל מהקומיקס שלעולם לא תחזור לכדור הארץ הכבוש בידי חייזרים משמשת כמטאפורה לכך שדברים לא יחזרו לקדמותם. בדומה התזמורת לא תשתקע בבית קבע ותמשיך לנדוד בין היישובים (כוכבים).
למרות שהעלילה אינה העיקר בסטיישן אלאבן מנדל עושה עבודה טובה בלהחזיק את הקורא עוקב ועירני. נראה כאילו מנדל מנסה לתעתע באבני היסוד של הז׳אנר (חטאים, קטסטרופה, השרדות, שגעון, סכנה וגאולה) אך חוזרת אליהם על מנת לשמור על רלוונטיות מסחרית. כדוגמא אפשר לקחת את הנביא, מי שמסומן כאנטגוניסט הראשי. הוא שם להניע את העלילה ולשמש כעוד חוט מקשר בין קירסטן לארתור, אך אין בו שום דבר מיוחד וסביר להניח שלא היה עובר את האודישן לרשע באף רומן דיסטופי אחר. סופו של הנביא הוא די יומיומי, אין תוכנית גדולה או התרחשות מיוחדת, הכל די מקרי. כמדומני שכנו של ג׳יוואן, אומר שנביאים כמוהו באים והולכים בזמנים אלו.
מנדל מנסה להדגיש שאפוקליפסה לא חייבת להיות נוראית, היא יכולה להיות נהדרת, הכל תלוי בהשקפה האישית של האנשים ששרדו. הדוגמא העיקרית כאן היא כמובן התזמורת והמוטו שגנבו מסטאר טרק, survival is insufficient. קירסטן וארתור כאמור מתחבטים בכך מספר פעמים לאורך הרומן. בעודה מנסה לאתר את עקבות התזמורת קירסטן מתעוררת לטבע הריק שמסביבה עם תחושת געגוע שבאה לידי ביטוי ב-"Hell is the absence of the people you long for". כמה עמודים לאחר מכן קירסטן תוהה על יופי העולם הריק: ״The beauty of this world where almost everyone was gone. If hell is other people, what is a world with almost no people in it? Perhaps soon humanity would simply flicker out, but Kirsten found this thought more peaceful than sad. So many species had appeared and later vanished from this earth; what was one more? How many people were even left now?״
האנושות, כמו הנביא, היא עוד מין בשורה של מינים ששהו על הכוכב הזה ויום אחד יעלמו. מחשבה אמיצה שנוגדת את הרעיונות ההומניסטיים ששולטים בתודעה האנושית מאות שנים. מתכתבת עם גם גדולי האסטרונומים, קרל סייגן וה-pale blue dot.
מנדל היא לא הראשונה ובטח לא האחרונה לחצות ז׳אנרים, אך היא מצליחה לעשות זאת בצורה כ״כ מענגת שבתקווה תביא גלים נוספים של ספרות יפה לעולמות רחוקים.
וואו. התגובה שלך כל כך יפה, שאני אשלח מגיבים עתידיים אליה כדי ללמוד איך להגיב לספר.
לא הבנתי את הרמזים האלה של הקומיקס. כאילו, ראיתי שרב בו הנסתר על הגלוי, אבל לא הבנתי את העומק. אני רק זוכר שהסצינה בה קלארק רואה את ארוחת הערב בקומיקס, ומבין שזאת ארוחת הערב בביתו של ארתור לפני 40 שנה, צימרר אותי.
סתם הערה שחשבתי עליה בזמן הקריאה (לא נוגד את מה שכתבת): בניגוד לפנטזיה, מד"ב תמיד היה ז'אנר שמשך יצירות ספרותיות. סמואל דילייני, מרגרט אטווד, ג'ורג' אורוול, סטניסלב לם וכו'. אבל אף אחד מהם לא התחיל גל, כי אי אפשר ללמוד לכתוב כמוהם.
הדבר שאני מקווה לו, זה שמנדל עצמה תמשיך לכתוב מד"ב אחרי ההצלחה.
במהדורת הקינדל מצורפות שאלות לדיון שגרמו לי לחשוב על חלק מהנקודות.
http://knopfdoubleday.com/guide/9780385353304/station-eleven/
ממש כמו בבוק ריפורט 🙂
גם הציטוטים שסימנתי עזרו לרענן את הזיכרון. אחד היתרונות הגדולים של קוראים אלקטרוניים על כריכה.
העלית נקודה נכונה, תמיד היו סופרים ׳רציניים׳ שכתבו מד״ב. אפשר להכניס גם את וונגוט, האקסלי, ברדבורי ועוד רבים לקטגוריה הזו. מה שניסיתי לכוון אליו הוא יותר הטרנד של קרוס-ז׳אנר מהשנים האחרונות דוגמת cloud atlas בוא יש גישה מודעת של שילוב אלמנטים ממד״ב עם ז׳אנרים אחרים, בייחוד ספרות יפה, על מנת לרכב על שני העולמות למינוף פופולריות של הספר. בסופו של דבר זה עוזר להחדיר מד״ב רך למיינסטרים הספרותי. אני מניח שמקארתי והדרך גם נכנס כאן. בכלל דיסטופיה זה משהו שרואים בכל מקום והרבה מנסים לרכב על הגל. מנדל פשוט עשתה זאת בצורה מוצלחת. בעקבות ההתלהבות מסטיישן אלאבן קראתי ניסיון דומה של צ׳אנג רה לי, On Such a Full Sea שהיה בהרבה מאותן רשימות, שלדעתי לא הצליח ופשוט שעמם אותי כך שסיימתי 2-3 ספרים אחרים תוך כדי.
אגב, אפשר להכניס גם את ׳השלישי׳ של ישי שריד לרשימה הזו, כתוב טוב ומרתק במיוחד לאור הפוליטיקה העכשווית בישראל.
ככה בנונשלנטיות אתה זורק שם של ספר ישראלי שמעולם לא שמעתי עליו, וחושב שאתה יכול לצאת מזה בשלום בלי הסברים?;)
הכל כאן:
http://www.haaretz.co.il/literature/prose/.premium-1.2687281
המסקנה המתבקשת: בית המקדש היה קרוב יותר בהוויתו לסטקייה מאשר לבית כנסת מודרני.
טוב. אז הגעתי כדי לשבור את רצף התגובות המהללות.
איזה.
שיממון.
כתוב טוב? בהחלט. איכות הכתיבה צועקת החוצה ומתבטאת שוב ושוב, ולא רק בהמנעות מנפילה לקלישאות ספרותיות של עולמות אפוקליפטיים (וול ,לרוב).
נדמה לי שקל להסכים שאלמנט המד"ב כאן הוא חלוש אם לא קלוש. ה"חידוש" (במובן שהסיפור, או הדרך בה הוא מסופר, חייבים להיות כאלו שטרם שמענו) או נקודת החוזקה של הספר, לטעמי, הוא בהצגה השגרתית והיומיומית של האפוקליפטיות, בכוחה המשחרר של השגרה וההשרדות, נוכח ההתפוררות של כל אבן שהאנושות עמלה עליה, באפרוריות של הבנייה מחדש. זה מסר שאני תמיד אוהבת, זה מסר שתמיד חסר בעולם של קוראי מד"ב, וודאי שבמאה ה-21 שרק רגילה לגדול יותר, רועש יותר, קיצוני יותר. בקטן ובבשקט יש כוח. המון.
אבל אי אפשר להסתפק רק בקטן ובחלש. ולא יעזרו לא אלמנטים ספרותיים, הטמנת רמזים או קפיצות זמנים. סיפור על אנשים שחיים את סוף העולם צריך לגעת. ואת זה, לפחות עבורי, הספר לא עשה: לא רציתי לדעת כלום על הדמויות האלו. על אף אחת מהן. ארתור הייתה הדמות המורכבת היחידה שעוררה בי רגש כלשהוא, וגם זה היה קצר, חלש ו(בעיקר) שלילי.
אגב, רק לי הזכיר מעט את ג'וליאן קומסטוק (אבל טוב יותר. כי ג'וליאן קומסטוק היה נורא)?
לא הזכיר לי את קומסטוק עד שהזכרת אותו עכשיו… (רק שאני חושב שקומסטוק היה 'פסדר', ולא נוראי).
אחלה ספר.
אני דווקא חשבתי שהתיאור שלו של האפוקליפסה די אמין. אנשים שלא מאמינים לחדשות, סגרים שלא עובדים, כמה אנשים שניצלים במזל.
הסיבוך הבלתי יאמן של הטכנולוגיה המודרנית, שצריכה חלקים מסין שיוצרו מחומרים מאפריקה לפי תכנון אירופאי.
וזה לא שאין חשמל – יש חשמל, אבל אין חשמל אמין בקנה מידה גדול. קריסטון מספרת שמדי פעם הם רואים סרט באיזה מקרן ישן, ואז החשמל נופל באמצע.
ואללה, לא שמתי לב למקרן.
ועדיין, קשה לי להאמין לנפילה הטכנולוגית הקולוסאולית הזאת בעולם שמלא בחנויות שמחכות להיבזז, ובבתים מלאים כל טוב. הרבה דברים עובדים גם בלי חשמל.
נכון, ובאמת יש להם מזוודות, ורובים.
אבל דברים גם מתקלקלים. אי אפשר לחיות בערים גדולות בלי חשמל/מים.
טוב, קשה לי להתחבר אל ספר ללא עלילה קוהרנטית. אז אני מתקדם איתו ממש לאט, ואני אפילו לא באמצע…
אבל בדיוק כשחשבתי לעזוב אותו, הביקורת שלך מעודדת אותי להמשיך 🙂
על התגובות כאן אני כבר אדלג עד שאסיים את הספר…
תראה, אם אתה לא נהנה ממנו, אז אני לא יודע אם תהנה בהמשך. את רוח הדברים אפשר לראות כבר ברבע הספר.
זהו שאני לא בטוח שאני לא נהנה…
אבל השילוב של זה שיש לי פחות זמן לקרוא עכשיו (או ליתר דיוק אין לי כבר שעה ביום של נסיעות רכבת שהיתה זמן נפלא לקריאה), יחד עם זה שאין את הדרייב הזה של לרצות לדעת לאן העלילה הולכת, גורם לי להתקדם לאט עם הספר.
אבל מצד שני, יש לו איזה סוג של קסם. יותר בקטעים מהעתיד עם קירסטן מאשר בשאר הקטעים.
בקיצור, אני עוד לא בטוח שאצליח לסיים אותו, אבל בנתיים אני ממשיך איתו עוד קצת…
מכיוון ששמי האמצעי הוא "איחור אופנתי", סיימתי את הספר רק אתמול בלילה. אהבתי אותו. מאוד אהבתי אותו אפילו. אבל קשה לי להבין למה.
יש את הסיבות הברורות לאהוב אותו: הוא כתוב נפלא. ממש נפלא. גם מבחינת הפרוזה עצמה, אבל גם המבנה שלו קרוב למושלמות. הקפיצות בזמן שנראות בהתחלה ראנדומליות, עד ההבנה, בערך באמצע הספר, שכל קפיצה כזו היא מדוייקת במה שהיא מנסה לבנות. נושא השיעבוד המודרני, ששזור לאורך כל קטעי העבר, ומקבל קונטרה כל כך יפה בקטעי החופש (המסוכן והמפחיד, אבל עדיין, חופש!) שבהווה הפוסט אפוקליטפטי.
והאמנות, שנראה שאמילי סנט ג'ון מנדל כל כך אוהבות, ששורדת את הכל, בין אם זה שייקספיר, *ה*אמן ב-ה' הידיעה של התרבות המערבית, ובין אם זו יוצרת קומיקס אנונימית, אבל כזו שיוצרת אך ורק בשביל האמנות ואין לה שום רצון לעשות מזה רווח. בזמן שהדמויות מתחילות לשכוח יצירות מסחריות כמו סטאר-טרק ומנסות לגרד כל פיסת זיכרון של הסדרה הזו (או כל דבר אחר שהם אהבו בעולם הישן, בעצם), Station 11 נשאר חלק בלתי נפרד מהדמות הראשית שמוצגת לנו בעולם החדש, ומלווה אותנו לאורך כל הדרך. וזה מעניין ויפה, אם כי גם קצת נאיבי.
מאידך, הקטעים הפחות טובים בספר הזה לא הפסיקו להפריע לי. נקודת המוצא שלך, "מדובר בספר פנטזיה", מעניינת, אבל לא הצליחה לגרום לי לחשוב כל הזמן שמשהו בעולם החדש הזה לא מספיק מגובש, לא מספיק הגיוני. אין לי בעיה במד"ב / פנטזיה עם עולמות בהם יש חוקים משונים, אבל לפחות שיארזו אותם בחוקיות קונסטינטנטית. כאן אין את זה. אין חשמל כי הסופרת לא רצתה חשמל, לפחות עד העמוד הלפני אחרון ששם פתאום יש "היי תראו חשמל!".
גם הפתרון לכל הסכסוך עם הנביא המטורלל הרגישה לי מאוד מלאכותית. לא בדיוק דאוס אקס מכינה, כי הכינו את הרמזים אליה מראש, אבל כן כזו שלא הצריכה יותר מדי מהדמויות הראשיות, שהפכו פתאום למאוד מאוד פאסיביות עד שנער אלמוני דפק לנביא כדור בראש ואז התאבד. מילא, אם המסר "כדי להמשיך לחיות צריך להשלים עם המוות" שניכר מהסצנה הזו היה חדש לדמויות של הספר, אבל הוא נוכח כל הזמן, ככה שלהשתמש בו פעם נוספת ואז לפתור את הקונפליקט הכי גדול עם הדמות הכי מרושעת שם בחוץ הרגיש… מוזר.
ועדיין, נהנתי מאוד לקרוא. והצטערתי כשהוא נגמר. ועכשיו אני רוצה עוד.
הצטרפות לדיון באיחור מביש. סיימתי את הספר כבר לפני שבוע פלוס אבל התרשלתי בכתיבת תגובה כי לא הרגשתי דחיפות לחלוק את הדעה שלי שדי נכתבה פה כמה וכמה פעמים.
אז אני מצטרף למקהלה וחושב גם שהספר מאוד יפה, כתוב ממש נהדר. זה משהו שמאוד חסר לי בספרי המדב"פ שאני קורא בהשראת הבלוג.
אהבתי מאוד את כל מה שקורה לפני המגפה, אהבתי את ארתור ומירנדה. הסיפורים שלהם מועברים בצורה מקסימה ויוצאת דופן. היה מרתק ומענג לקרוא ולעקוב אחריהם ולהיכנס להם לראש.
גם תיאור השתלטות המגפה והקריסה של החברה בזמן אמת היה נהדר.
העניין הוא שהרבה פחות התחברתי לעולם הפוסט-אפוקליפטי. אף דמות מלבד קירסטין לא עניינה אותי. הרגשתי שבניית העולם לקויה מאוד ואין ממש התעמקות בדמויות. בקושי זכרתי מי היא מי, גם כי לרובן לא היה באמת בשר וגם כי משום מה הסופרת בחרה לתת לדמויות שמות של כלי הנגינה שלהן, מה שבלבל אותי מאוד והפך אותן עבורי לדמויות קרטון שרק נמצאות שם כדי למלא את החלל.
וכמו שציינו הרבה פעמים ואני מסכים כל כך, המד"ב היה לקוי ביותר. כנראה הפן הכי חלש בספר. שוב אין בניית עולם ממש מהבחינה הזו, ההשלכות של המגפה על העולם הרגישו לי מאוד תלושות וחסרות אחיזה במציאות (עניין החשמל מאוד העיק עליי) וכל הקיום הפוסט-אפוקליפטי הרגיש לי מאוד שרירותי ויותר מדי ברמת המיקרו בלי כמעט תמונה גדולה (אני מבין מאיפה זה בא, הרוב מסופר מנקודת המבט של קירסטן ורק מה שהיא יודעת על העולם, אבל כן יש עוד נקודות מבט אבל הן מסופרות מאנשים שחיים בדיוק את אותם חיים, אז אנחנו לא באמת מקבלים מידע חדש על העולם הזה).
אהבתי את הספר, אבל לא את כולו והוא לא מושלם. החצי הראשון שלו פי כמה וכמה יותר טוב לדעתי (יותר התרכזות בעולם שלפני המגפה). החצי השני בקושי זז לי. היה כתוב יפה אבל די משעמם ולא ממש התחברתי למה שקורה עם התזמורת ובשדה"ת.
צר לי לקטוע את רצף התגובות המהללות אבל אני ממש לא הצלחתי להתחבר לספר. מדובר במסע הרפתקאות אבל משעמם, מדע בדיוני ללא מדע אפילו עולם דיסוטופי ללא דיסוטופיה (יש אנשים רבים שירצו לחיות בעולם היפי שכזה).
מה שבאמת הפריע לי הוא שספר מוגדר כמדע בדיוני. חצי מהספר עוסק בנשותיו לשעבר של ארתור והיחסים של בינו ובינה (דרמה). שאר הספר מתרחש בעתיד, בתפאורה כפרית של אוטופיה בה התזמורת נודדת ומנגנת לכל החפץ בכך (פנטזיה). יש לי אפילו תחושה שהסופרת מפחדת ממדע. היא אולי הכחידה 99% מהאוכלוסיה אבל 100% מהמהנדסים. כל סטודנט לחשמל או פיזיקאי יכול להקים תחנת כוח פרמיטיבית למשל בעזרת נהר ודינמו. כמה קשה להפעיל תחנות של חובבי רדיו? או לאסוף עובדי חברת חשמל ולהמשיך להפעיל אחת מתחנות הכוח או לשקם את המפעלים? בעולמות דיסוטופים אחרים ההכחדה מלווה באלימות קשה שמונעת את שיקום הציביליזציה אך כאן הדבר תמוה.
די מרגיז שהספר זכה בפרס ארתור סי. קלארק, סופר מדע בדיוני חובב טכנולוגיה בעוד הספר הזה רחוק מכך שנות אור.
טוב, שני הארזים התנצלו על תגובתם באיחור, אבל אף אחד לא דופק איחור אופנתי כמוני, שנתיים וחצי אחרי… בדיוק חיפשתי ספר לקרוא, ודווקא ספר עיון, אבל איכשהו מהפוסט על פרסי הוגו שלך החלטתי להציץ ב"תחנה 11" בספריה, ובסוף הוא הלך איתי הביתה.
אין לי סבלנות לספרות יפה כרגע, אבל תחנה 11 חלף לי בקלילות. יש בו משהו מאוד יפה, עדין, וקטן. מאוד נהניתי ממנו. הגדרות לא מעניינות אותי, את שני ספרי העיון האחרונים שקראתי קוטלגו בספריה בספרות יפה, וכל עוד היצירה מעניינת למי אכפת מאיזה ז'אנר היא. לכן גם קיבלתי מראש את הנחת המוצא של האפוקליפסה וקריסת החשמל מבלי לנטפק או לחפש פגמים – במובן הזה, ובכלל, הספר הזכיר לי את אחת היצירות הטלוויזיוניות שהכי אהבתי בשנים האחרונות, "הנותרים" (The leftovers). גם היא מתחילה באפוקליפסה מסתורית, ואז נמוגה בפייד אאוט וקופצת כמה שנים אחרי (עם פלאשבקים אחורה לחיי הדמויות), ובעצם משתמשת בסוף העולם רק כנקודת פתיחה לדבר על אנושיות, אובדן, התמודדות עם אסון (בין השאר בכתות מטורללות), איך מוצאים שוב תקווה ואהבה אחרי החורבן. גם בה חובבי מד"ב רבים חזרו ודפקו את הראש בקיר מתסכול של חוסר מענה לשאלות שהעלתה התרחשותה של האפוקליפסה, אבל זה בדיוק העניין: היוצרים לא התכוונו לעסוק בזה כלל וכלל, זה פשוט אקסיומה, הנחת בסיס, זה קרה וזהו – עכשיו בואו נדבר על הצורך של בני האדם בתשובה על השאלות, ומה קורה כשאלו לעולם לא יגיעו.
ארז מספר 1 דיבר על השעבוד לעולם המודרני והשחרור שהגיע בעקבות האפוקליפסה, אבל בעיניי זה בעיני המתבונן. מירנדה, פרנק, אלו שאולצו להצטרף לנביא בלי שמצאו את מקומם שם, ורבים אחרים לא יצאו לחופשי. הם פשוט סבלו או מתו. לדמויות המרכזיות זה אולי קרה, אבל לכלל האנושות? זה נותן תקווה לראות בהישרדות בעולם פראי משהו משחרר, הירואי ואצילי יותר מחיים בקומה ה-16 בטורונטו ועבודה בעלת שם מנופח ולא מובן בכוח אדם, אבל מן הסתם בני אדם רבים נשארו כבולים למשהו אחר בגלל הצורך לשרוד, בגלל אנשים אחרים, ומעוד סיבות רבות.
אהבתי מאוד את הספר, אם כי אני מסכימה עם מי שכתב שבחלקיו המוקדמים הוא יותר טוב מהסוף. הסיום הוא בעיניי הקטע החלש של הספר. סוג של אנטיקליימקס מוחלט, שמחכה לפרק ב' ("תחנה 11: המרדף"?…), שנפלו מהספר הכמה עמודים שבו דברים נסגרים, משהו מסתיים.
זה היה מאכזב, אבל הזכיר לי משפט מהספר האחרון שקראתי, ספר עיון מרתק שפשוט נסגר בנקודת הזמן בו נכתב, והכותבת אומרת שכן, הסיפור לא נגמר, כי הוא סיפורם של אנשים, והם ממשיכים לחיות, לאהוב, להיתקל בקשיים והסיפור של כל אחד מהם עדיין ממשיך להיכתב גם אחרי הדפסת הספר. אולי ככה צריך להסתכל על הסיום של תחנה 11. ספר קטן על כמה אנשים וחייהם, שמסלוליהם לא נגמרים באיזה גראנד פינאלה או סיום מובחן. העולם ממשיך, אפרורי רוב הזמן, פשוט ממשיך.
אז אני מוביל כרגע בלהגיע לתגובות באיחור (כמעט שמונה שנים!) אבל רק היום סיימתי את הספר.
ואני ממש לא סגור מה אני חושב עליו. מצד אחד הוא הרגיש לי די אמין (בנוגע לחשמל, אנחנו מדברים על 20 שנה אחרי, סביר להניח שגם מתקנים סולאריים שלא טיפלו בהם היטב שבקו חיים בזמן הזה וסך הכל ציוד מתבלה ונהרס עם הזמן, במיוחד כשהיום חברות בכוונה לא מייצרות אותו כדי שיחזיק לזמן ארוך כדי שנקנה גם את הדגם הבא.) וכלל המון רגעים יפים שכתובים היטב ובכללי היה קריאה מאוד כיפית וזורמת.
מצד שני הוא הרגיש לי קצת כמו הקומיקס שמוזכר בו – יפהפה אבל חסר כיוון כללי או סיום מספק, והדבר שהכי מייצג את זה הוא הסיפור בהווה עם קריסטין, שהוא סיפור אפוקליפסה חצי גנרי, רק עם סוף מאכזב, משמעות מועטה לשאר העלילה ותחושה של חוסר פואנטה. אם היו מצמצמים אותה רק לקטעי הראיונות שלה עם העיתונאי לא הייתי מצטער במיוחד.
אגב, מישהו ראה את הסדרה שעשו על זה?