מועדון הקריאה מפגש 18: בעיית שלושת הגופים – סישין ליו
[המפגש השמונה עשרה של מועדון הקריאה של הבלוג! פרטים על המועדון ורשימת ספרים עתידיים. הביקורת חפה מספויילרים. התגובות לא – ראו הוזהרתם!]
אנחנו בעידן המידע, ואני כל היום קורא רעיונות. רעיונות שמגיעים מספרים טכניים, ספרי מדע פופולרי, מגזינים או מאמרי אינטרנט. רוב הרעיונות הן אבחנות קטנות שמפרות אותי, אבל לא שוות דיווח.
בעיית שלושת הגופים הוא ספר מלא רעיונות קטנים כאלה. לפני עשור הייתי אולי נורא מתלהב ממנו, אבל כיום? הוא זרם דקיק בתוך שטף הרעיונות שאני מקבל. בשביל שספר מד"ב ילהיב כיום, הוא צריך איזה רעיון גדול שישאיר עלי רושם.
נחמד לקרוא את בעיית שלושת הגופים. הוא ספר מותח ומחכים. כבר ציטטתי איזה דבר או שניים ממנו בשיחות. אבל אין בו שום רעיון ספציפי שבא לי לדסקס עם קוראי הביקורת. זאת הולכת להיות ביקורת מוזרה: דיון בספר מלא רעיונות, בלי להזכיר אפילו אחד מהם.
עכשיו לגבי הביקורת:
אם במקרה לא עקבתם אחרי הפוליטיקה של ההוגו בשנים האחרונות, תדעו לכם שאנחנו נמצאים בעיצומו של מאבק אימתני.
בצד אחד עומדים הליברלים. הם חולמים על סופרת אנדרוגונית לסבית שחורה מכפר קטן בקונגו שכותבת מד"ב פמיניסטי. בצד השני, עומדים השמרנים (הידועים בשם puppies). הזוכה האידיאלי שלהם הוא גבר אמריקאי לבן נוצרי שכותב מד"ב מלחמתי "כמו פעם".
המשותף היחיד הוא שלשני המחנות הרבה יותר איכפת מהמשמעויות הפוליטיות של הספר מאשר האיכויות הספרותיות שלו, ולכן שניהם מעצבנים לאללה (אם כי הפאפיז כמובן מעצבנים הרבה יותר).
כשפורסמה רשימת המועמדים להוגו שנה שעברה, היה כמעט בלתי אפשרי להמר על הזוכה. מצד אחד, היו שני ספרים ליברליים מובהקים שהיה ברור שאף פאפי לא עומד להצביע להם. מצד שני, היו ספרים של גברים לבנים, שהיה ברור שהליברלים יעדיפו לטייל על הירח בלי מסיכת חמצן לפני שיצביעו להם.
ואז התרחש מה שידוע בתור 'נס ההוגו 2015': מרקו קלוס הודיע באומץ על פרישתו מהפרס (הוא לא רצה פרס פוליטי בתמיכת הפאפיז), ובמקומו נכנס לרשימה בעיית שלושת הגופים.
בעית שלושת הגופים הוא הפשרה המושלמת. מחד, ספר סיני ('יאי! סיני! אנחנו בכזה ראש פתוח!' צהלו הליברלים). מאידך, ספר מד"ב מהסוג הישן שנכתב ע"י גבר ('יאי! גבר! מד"ב שמרני!' עלזו הפאפיז).
במשך הרבה שנים ראיתי בזוכה ההוגו את הספר הטוב ביותר של השנה. חוששני שבעיית שלושת הגופים הוא לא אחד כזה. הוא ספר מד"ב שכאילו נכתב בשנות השבעים. הרעיונות הטכנולוגיים שלו עוצרים ב"מהפיכת האטום". במהפיכת המידע הוא עוד לא מכיר. זה שהוא מתרחש בתרבות סינית לא נותן לו ערך מוסף מדב"י.
בעית שלושת הגופים הוא ספר מד"ב קשה מותח מלא תעלומות עם רעיונות מדעיים מקוריים ועלילה מהודקת. אבל הוא גם ספר שכתוב בצורה פושרת במקרה הטוב, עם דמויות חסרות ייחוד.
סין, סוף שנות השישים. מהפכת התרבות הקומוניסטית בעיצומה, וכל מיני אינטלקטואלים שתומכים בתיאוריות קפיטליסטיות מופרכות (נגיד, תורת היחסות) מוצאים להורג. בוחרים מה טוב לפי פוליטיקה ולא איכות. מזכיר לכם משהו, אה, אה?
אחד האנשים שמוצאים להורג הוא אביה של יה וונג'י, פרופסור לפיזיקה באוניברסיטה בביג'ינג. יה וונג'י, אסטרופיזיקאית בעצמה, נדפקת בלי הפסקה ע"י המערכת, ובסוף מתגלגלת לאיזה מכון מחקר סודי בתור עונש. באמת, זה העונש שלה. אפשר גם? גם אני רוצה!
עוברים המון שנים קדימה. סין, המאה ה-21. וואנג מיאוו הוא חוקר נאנו טכנולוגיה משועמם, שיום אחד מתחילה לקרות לו סדרת דברים מסתוריים. בניסונו לפתור את המסתורין, הוא מתגלגל למשחק מציאות-מדומה מוזר בשם 'בעית שלושת הגופים'. וואנג מתמכר למשחק, ומשוכנע, בצורה הלא-ברורה הזאת בה דמויות משוכנעות בדברים כי זה נוח לסופר, שהעולם שהוא מציג אמיתי, קשור למיסתורין שלו, וגם ליה וונג'י מהפיסקה למעלה.
יש שלב מאד מסתכל בכתיבת סיפור מד"ב. אתה יושב, חושב, הוגה עולם מקורי והמצאות גאוניות. רק שלך תסביר את כל זה לקורא בלי להפוך את הספר למסה אקדמאית.
אפשר להתגבר על זה ע"י גיבור חסר מושג שלומד את החוקים יחד עם הקוראים. אפשרות אחרת היא למקם את סצינת הפתיחה בהרצאה אקדמאית על העולם המדובר.
או שאפשר להציג את העולם בתור משחק מחשב. בהתחלה הקורא חושב שזה רק משחק – וזה הגיוני להסביר חוקים של משחק, כן? זאת בחירה פופולרית לאחרונה. גם ארמדה של ארסט קליין השתמש בה.
המשחק 'בעית שלושת הגופית' מציג לשחקן עולם עם תעלומה מדעית: חוקי הפיזיקה של העולם לא ברורים. השחקן צריך לגלות אותם, או שהתרבות תיכחד. השחקן, וואנג במקרה הזה, מציע מלא מודלים. תוך כדי הוא נותן רעיונות מדעיים יפים, ומסביר תיאוריות מדעיות בעזרת אלגוריות סיניות מוזרות.
אחד הדברים שהוא מציג זה בעיית שלושת הגופים. יש פה כאלה שלא הכירו אותה קודם? כי אם כן, אז תגידו, עם יד הלב, אתם הבנתם את ההסבר שלו? הבנתם למה אי אפשר לפתור את הבעיה? מה ההבדל בין אקראיות לבין חוסר יציבות? בעיית שלושת הגופים כלולה בנושא הדוקטורט שלי. מן הסתם ידעתי כבר את מה שסישין ליו ניסה להסביר. אבל איכשהו ההסברים שלו בלבלו אותי לרגע! ממש עשה לי אנטי-לימוד.
החלקים של עולם המשחק, ולמזלנו אין הרבה כאלה, כתובים רע רע רע. הדמויות מדברות בנפיחות מלאה בעצמה עם מלא סימני קריאה. כל העסק מרגיש כמו סצינת חלום.
החלקים שמתרחשים בעולם שלנו טובים בהרבה. התעלומות שם מרומזות יותר, מותחות יותר, ונפתרות יפה יותר.
בסופו של יום, בעית שלושת הגופים מנסה להיות ספר מד"ב סטייל שנות השישים-שבעים. כשכותבים בסגנון הזה, מתחרים עם סופרים כמו לארי ניבן, ארתור סי. קלארק או פרדריק פול. בעית שלושת הגופים הוא ספר נחמד, אבל הוא לא מסתכל לסופרים האלה בלבן של העיניים.
ציפיתי ממנו לקצת יותר. אם יש נימה שלילית לכל הביקורת הזאת, היא בעיקר נימת אכזבה.
אנקדוטות: האמריקאים נורא התלהבו מכך שבעיית שלושת הגופים הוא ספר מתורגם, כאילו תרגום זה ההמצאה החדשה של המין האנושי והטרנד שבא אחרי מדפסות תלת-מימד. Tor לקחו כמתרגם את קן ליו, סופר מד"ב אמריקאי ממוצא סיני מפורסם בפני עצמו. ליו תירגם את הספר לא רק מילולית, אלא גם תרבותית. ופתאום אתם מוצאים כל מיני אזכורים לחג ההודיה ותרנגולי הודו.
בתור קורא עברית, שגדל על תירגומים, זה פשוט נורא. יכול להיות שהקהל האמריקאי לא יבין את הרפרנסים הסיניים, ונו, אז מה? שילכו לבדוק בויקיפדיה, או אפשר להוסיף הערות שוליים. קוראים, ובטח קוראי מד"ב, הם לא בורים. לא צריך לתרגם להם תרבותית.
[בעית שלושת הגופים – סישין ליו (אמזון
[כאמור, ספויילרים חופשי בתגובות]
חייזרים!!!!
כאילו, אי אפשר לכתוב בביקורת את המילה 'חייזרים' כי זה מספיילר, אז אני משחרר קיטור עכשיו. אחד הקטעים שאהבתי הוא המסמך שמתאר בצורה מדעית מדויקת את עניין חקר החייזרים.
הקטע המוזר של הספר: פון נוימן מסדר 30,000 חיילים בריטים כדי ליצור מחשב של כמה אלפי ביט. פפפף.
התיאוריה המוזרה של הספר: השמש משמשת בתור מגבר רדיו. זה הגיוני הדבר הזה?
כמות האנשים שתומכת בכך שחייזרים יכבשו את כדור הארץ מעוררת השתאות. מה זה, דאע"ש?
ואני שונא משפטים שמסתיימים בסימני קריאה!
קראתי קצת יותר משליש בינתיים. לא נסחפתי
לגבי מלחמת ליברים/פאפיז – מה אכפת לי מי הסופר? אני רוצה ספר טוב, ולא משנה לי המגדר, גיל, צבע, נטיה, גובה או כל דבר אחר.
דרך אגב יש מצב שאם אכתוב ספר מד"ב הוא יצליח רק בגלל שאני אישה ולא אמריקאית? אני גם ג'ינג'ית, זה מיעוט ללא ספק…
דווקא בהתחלה (חמישית ספר) היה שלב שנסחפתי. כשהמספרים הופיעו לו מול העיניים וכו'. נראה מסתורין טוב.
כל מאבק הליברלים\פאפיז אולי רלוונטי לאמריקאים, שבמשך שנים הדירו מיעוטים מהקהילה שלהם, אבל לישראלים? נראה לי שיש יותר סופרות מד"ב מסופרים גם ככה אצלנו, לא? הקהילה מלאה בנשים (וטוב שכך).
איזה ספר מעצבן היה "בעיית שלושת הגופים".
מעצבן כי היו בו לא מעט קצוות של רעיונות טובים, וסופר אחד שאיכשהו הצליח לא לטפל כראוי באף אחד מהם. וכך, ספר שהתחיל עם פוטנציאל להיות ממש ממש מעניין הפך בסופו לשיממון כמעט מוחלט, וכאילו כדי להוסיף חטא על פשע גם סימן את המשך הטרילוגיה כקלישאת מד"ב גנרית לאללה (עוד על זה בהמשך, אני מניח).
בשלב מסויים, כשעוד קיוויתי שהספר מנסה להגיד משהו מעניין, התחלתי להסתכל עליו כספר שמתאר מה גורם למישהי לבגוד בכל המין האנושי. הדמות של יה וונג'י היתה הדמות הכי מעניינת בספר, והרגע בו היא בחרה להזמין את החייזרים לפלוש לכדור הארץ כי "האנושות נכשלה" היה רגע מצויין. הו! הנה ההצדקה לכל עשרות עמודי המהפכה התרבותית! הנה רגע דרמטי מעניין ודמות שאני יכול להבין את המניעים שלה! הנה רעיון יפה שבא לידי מימוש.
אז זהו, שלא. כי אחרי שלמדנו איך יה וונג'י בגדה בכל המין האנושי, הספר החליט להוריד לטימיון את כל הרגע היפה הזה כשהציג לנו עוד ועוד דמויות שעשו אותו דבר בדיוק. הבחור האמריקאי שעזר לוונג'י להקים את התנועה החייזרית שלה? הוא בגד בכל המין האנושי כי הוא פעיל זכויות סביבה. שזה… בסדר, אני מניח. אני קונה את זה. אבל אז הגיעו מלא חברי מחתת שהחליטו לבגוד במין האנושי כי… אממםםם… הם שיחקו במשחק מחשב מעניין? כאילו, ברצינות? זו הסיבה שלהם.
וכשקפצנו בסוף הספר לטריסולאריס וראינו את החייזר שבגד גם הוא במין שלו עם הודעת האזהרה ששיגר לכדור הארץ, למדנו בחצי עמוד שהוא עשה זאת כי הוא… פחד להיות מובטל. ברצינות. התירוץ שלו לבגוד בכל המין שלו הוא פחד מאבטלה. את ה"נו באמת" שיצא ממני כשקראתי את זה שמעו לפחות עד טריסולאריס.
והיו עוד מלא רעיונות כאלה, שהתחילו מעניינים אבל בסופו של הספר התרסקו לרסיסים. הקונספט של "המדע נשבר" היה מעניין מאוד בהתחלה, כמו גם המספרים המשונים שרדפו את וואנג – ושניהם נפתרו בסופו של דבר בהסבר מדעי מטופש למדי (סופר-מחשבים עם אינטילגנציה מלאכותית שאי אפשר לראות ומסוגלים לעשות הכל! והם כל כך מגניבים עד שהם רודפים אחרי אנשים ספציפיים במקום, נניח, פשוט להשמיד את כל האנושות כדי לפנות את השטח לבואם של הטריסולאריסים).
ובכלל, המדע בספר הזה היה… בעייתי. בשבילי לפחות. איני מתמטיקאי, איני פיזיקאי – וכך כל המושגים המדעיים, האמיתיים והדמיוניים / ספקולטיביים התערבבו לי בראש לבליל לא ברור של הסברים שאין לי מושג אם היו מדעיים או פסאדו-מדעיים. הכל נשמע לי כמו הסבר שאפשר למצוא בסוף פרק ממוצע של סטאר טרק.
יש לי דברים רעים להגיד גם על "משחק המחשב" Three Body, שבשום שלב לא הבנתי איך הוא הפך לכל כך פופולרי בקרב אינטלקטואלים. שלא לדבר על כך שהפרקים האלה היו כתובים בצורה יומרנית ונפוחה מדי, והיו בעיקר מפרכים לקריאה.
והסוף, הו הסוף. "חרקים הצליחו לשרוד מאות שנים אינספור נסיונות הכחדה! גם אנחנו נצליח!", אמר דה-שי השוטר השרמנטי בנאום שהיה מתאים בול לסרט ההמשך ל"היום השלישי" – והבהיר שאם הספר הזה עוד איכשהו הציג ניצוצות של מקוריות ועניין פה ושם (גם אם הם לא פותחו הם לפחות היו שם) – ספרי ההמשך כנראה לא יעשו אפילו את זה.
בקיצור – לא להיט.
וואי ארז, פעם הבאה שאני מתקשה לכתוב ביקורת אני פונה אליך להחליף אותי. מסכים די עם כל מה שכתבת.
ודה-שי אדיר! כאילו, קלישאה מוחלטת של שוטר פשוט אך ממזר וגאון כזה – אבל דמות כיפית לסצינה או שניים. כל השאר פיכסה. עד עכשיו אני לא מבין את האופי של וואנג. מה הוא, חוץ מ'מדען'?
חוץ ממדען? הוא בעיקר כלי של הסופר לקדם את העלילה בלי שום היגיון פנימי.
רק עכשיו סיימתי את הספר סוף סוף. הרגיש לי מייגע, יותר מדי מפורט בכמה מקומות.
דוקא הסוף היה בסדר אבל לא חיפה מספיק על כל מה שהיה קודם.
כנראה שזה זוכה ההוגו הכי מעפן שקראתי.
במילה אחת: Meh
עכשיו כשאת אומרת את זה, באמת לא זכור לי זוכה הוגו יותר חלש שקראתי. רק מחזק את הנקודה (העצובה) שלי. אסור לערב פוליטיקה בהחלטות לגבי איכות של אמנות..
מסכים עם הביקורת, הרעיונות בספר קצת מיושנים והאווירה לא מתארת את התרבות הסינית בצורה טובה. אני אוהב מדע קשה ולא הפריעו לי ההסברים המפורטים רק חבל שהם מגוחכים. נתחיל בבעיית שלושת הגופים, במשחק מתוארים שלוש שמשות וכוכב לכת אחד. לפי הבנתי מדובר בבעיית ארבע גופים ולא שלושה. הפריע לי גם התיאור המופרך של המחשבים הרב-מימדיים. גם אם מקטינים מחשב לגודל של נקודה המסה שלו לא משתנה אז איך בדיוק זה עוזר לו להתקדם במהירות האור? הרי אינשטיין כבר גילה e=mc^2 הכל תלוי במסה לא בגודל.
אולי המסר היחידי שבאמת רלוונטי בספר הוא על איכות הסביבה. בקיצור סיפור חביב רעיונות מדעיים יפים למרות שחלקם לא הגיוניים מבחינה פיזיקלית. אפשר לקרוא אבל להגיע בלי צפיות של ספר זוכה הוגו.
המפף המפף המפף. אולי כי הוא מניח שמסת הכוכב זניחה לעומת מסת השמשות? יותר הגיוני מזה שהוא סתם התבלבל בספירה ואף אחד מהעורכים והמתרגמים לא שמו לב..
היי לכולם,
פעם ראשונה שאני מגיב פה ובכללי נחשף לאתר.
אני קראתי את שלושת הספרים שבסדרה, ואלה ללא ספק הספרים הכי טובים שקראתי.
אני חושב שהספר הראשון הוא כמו מבוא למה שבא אחר כך, הספר השני והשלישי פשוט מדהימים,.כמות רגעי ה"ואו" או התובנה שיש בדרך כלל בספר היא מזערית, והרגשתי שבספר השני והשלישי היו המון רגעים כאלה.
אני ממש ממש ממליץ לא לוותר ולנסות לפחות את הספר השני , לדעתי הוא יפתיע לטובה את המאוכזבים.
מה שכן, אני עברתי לפני שנתיים לפורמט של שמיעת ספרים, אז יכול להיות שזה גם השפיע על החוויה שלי, כי היום יש עריכות רציניות וטובות לספרי אודיו שלדעתי מוסיפות המון.
כמו למשל שב"שאנטאראם" מי שהקריא את הספר גם עשה מבטאים הודיים באנגלית , שזה הוסיף לי המון לחווית הספר וגרם לי להיכנס לזה עוד יותר, אז יכול להיות שזה גם השפיע על כמה שאהבתי את הספרים.
אני כל הזמן מחפש עוד ועוד ספרים, מה הספר מד"ב הכי טוב שקראתם?