המדף הז'אנרי: מרכבת היהלום – בוריס אקונין

מרכבת היהלום הוא הספר העשירי בסדרת הבלש הרוסי ארסאט פנדורין, וכמו רוב ספרי הסדרה, הוא יצירת מופת.

מה לא אמרו על סדרת פנדורין? שהיא הגירסא הרוסית לשרלוק הולמס? שההצלחה שלה ברוסיה שקולה להצלחה של הארי פוטר בעולם המערבי? שהיא יצירת מופת? (אה, את זה כבר אמרתי? נו, לא נורא, נאמר שוב).

אם השורות למעלה גורמות לכם לרוץ להתחיל לקרוא את הסדרה, יש שני דברים שאתם חייבים לדעת עליה קודם.

אלף, הספר הראשון חביב (ולא יותר מזה), השני חביב מאד (אך לא יותר מזה) השלישי ממש טוב (אך לא יותר מזה) והרביעי ואילך הם יצירות מופת שהולכות ומשתפרות מספר לספר. הספרים הראשונים דקיקים. קוראים אותם כהרף עין.

בית, חובה לקרוא את הסדרה או בעברית או ברוסית. התרגום לאנגלית, אם הבנתי נכון, לא באותה הרמה. ברוסית זה ברור. אבל בעברית? עבודת התרגום כל כך מוקפדת ומושחזת, מלאת הערות והארות, ופשוט מעבירה את השפה של רוסיה של המאה ה-19. אני מצדיע ליגאל ליברנט, המתרגם.

מרכבת היהלום הוא הספר הכי שמן בסדרה: 750 עמודים. הוא מורכב משני חלקים. הראשון, נובלה שמתרחשת בזמן מלחמת רוסיה-יפן של תחילת המאה ה-20. השני? רומן בלשי בן 500 עמודים ביפן, שנת 1878. שני הסיפורים מתחברים בעזרת חוט שני דקיק.

אם לא קראתם שום ספר בסידרה, אז באמת שאין לכם טעם לקרוא את הביקורת. אם קראתם את תשעת הספרים הקודמים, אז בטוח שתמשיכו לעשירי. אני מציע שתקראו את הביקורת אחרי שתסיימו אותו.

במילים אחרות: ספויילרים אחרי התמונה. ראו הוזהרתם.

בואו נחלק את הביקורת לשני חלקים:

נובלה: לוכד השפיריות
בהתחלה התבעסתי ממבנה של נובלה ורומן. אני מהאנשים שאוהבים את הסיפור שלהם כמה שיותר ארוך. מה ששכחתי, זה שפנדורין היא סדרה שכל כולה 'סייג לחוכמה שתיקה'. הוא אומר הרבה, במעט.

כך יצא שדווקא הנובלה היא הקרובה לשלמות, וזאת למרות שהיא *לא* סיפור בלשי. הספר הבא בסדרה, אגב, יהיה אוסף סיפורים קצרים. אם ההגיון שלי נכון, הוא יהיה מדהים.

בנובלה מככב פנדורין בן ה-49, וזו אחת הסיבות לשלמות שלה. פנדורין הוא כמו יין; משתבח עם השנים. הוא מוסיף עומק, רבדים וחוכמת חיים.

אם בגיל 22 פנדורין היה שיא המגניבות (סוכן האימפריה הרוסית) , בגיל 49 הוא שיא השיעמום: מהנדס בחברת רכבות. לא בדיוק המשרה עליה חולמים ילדים. אבל פנדורין מלמד שכל עבודה צריך לקחת במלוא הרצינות. אם תקחו את העבודה ברצינות, היא תביא אותכם למקומות מעניינים.

סיבה נוספת לשלמות הנובלה היא רוסיה. אקונין יודע לתאר כל מקום בצורה אמינה: בין אם זו יפן של המאה ה-19, ספינה בלב ים, או מחנה מלחמה רוסי. אבל כשהוא מספר על מוסקבה הוא עושה את זה ברגש. למקום בו גדל אדם יש חיבור ברמה אחרת.

מוסקבה של אקונין מלאה בטיפוסים רוסיים ביותר. נלהבים, קנטרנים, טובי לב ותככנים. רוסים
כמו בקומיקס מצחיק.

ההפך המוחלט מהם הוא הנינג'ה היפנית, הרע של הסיפור. כמו כל הרעים בפנדורין, הוא סופר-הירו: מנטלית ופיזית. אבל אז יש את תת העלילה בו הוא מתאהב לאיטו, בלי משים ובלי שליטה – וזה מקסים.

ההתאבדות שלו בסוף הייתה הדבר הכי צפוי בעולם. קצת אירוני שבהמשך הספר אקונין נוזף ביפנים שהם 'פותרים כל בעיה מוסרית עם התאבדות'.

הנובלה מסתיימת בקליף האנגר על הקשר הסודי בין הנינג'ה לבין פנדורין. ניחשתי מראש שזה קשר אב-בן, אבל זה ריגש אותי למרות זאת. אקונין הוא המלך טוב-הטעם של ממלכת הקיטש.

רומן: בין השורות
מרכבת היהלום לוקח אותנו ליפן של שנת 1878. זה אחד התיאורים הכי חיים ואמינים שקראתי ל"מקום אחר" אי פעם. אקונין הוא מומחה לתרבות יפן, ואני מאמין שכל פסיק ותיאור שיש בספר מגובים עובדתית. החכמתי. למדתי את יפן של המאה ה-19.

מצד שני, אקונין לוקה בהערצת יפן. יש ספר מד"ב (מומלץ) של לארי ניבן: הקיסם בעינו של אלוהים. מתואר שם גזע חיזרים בו כל אחד נולד למקצוע מסוים, ומתמחה בו לרמת שלמות מפליאה. מזכיר לכם משהו, אה אה? היפנים של אקונין אולי?

אני מכיר את היחס הזה. יש לי אותו מדי פעם כלפי גרמנים – ואתם יודעים מה? גם כלפי מתמטיקאיים רוסיים שעברו הכשרה מקצועית שזו שלי נראית כמו גנון לעומתה. אבל כשמכירים את האנשים בתרבויות האלה לעומק, לומדים שהמקצועיות הרובוטית היא על פני השטח בלבד. אקונין כמובן מעולם לא הכיר יפנים מהמאה ה-19, ולכן הוא השאיר את המקצועיות חסרת הפשרות, בלי רובד נסתר.

מרכבת היהלום מרגיש כמו הספר שאקונין רצה לכתוב כל חייו. זו אולי אחת הסיבות שהוא הופיע מאוחר בסדרה, וחזר אחורה בקו הזמן שלה.

כתיבת רומן כזה דורשת עבודת מחקר ויצירתיות מטורפת. כל פרק מסתיים בהאיקו, וזה האיקו יפה בצורה לא הגיונית. אתם יודעים כמה זמן לוקח לחבר כמות כזאת של האיקו מקסימים? אפילו אני, שונא שירה מושבע, התחברתי אליהם. איזה התחברתי, הם ריגשו אותי לגמרי ועכשיו אני רץ להזמין ספר האיקו.

בעיה אחת של הרומן היא האורך. הוא מנוצל לעלילה בלשית מפותלת, שמתישהו מתישה. גם מתיאור תרבות יפן, שהרגע החמאתי לה, יש עודף יתר. לא יודע מה איתכם, אבל בהרפתקאות פנדורין בכפר הנינג'ה כבר ממש נמאסו עלי התיאורים האלה.

אבל החסרון הכי גדול של הסדרה היא פנדורין עצמו. בגיל 22, הוא פשוט לא טיפוס כזה מעניין. נמהר, דעתני ועם חולשה מדהימה לנשים. לא ברור איך הוא מחשיב עצמו כאיש בעל שליטה עצמית. יש גירסא רוסית של הביטוי 'איזהו הגיבור השולט ביצרו'? כי הגיבור הזה הוא לא פנדורין.

אחת מההפתעות הגדולות של הסדרה היו בנובלה בתחילת הספר, כשפנדורין *לא* שכב עם זמרת האופרה הרוסית. בדיעבד מסתבר שזה כי הוא חשב שהיא טומנת לו מארב. אבל בחיי, חשבתי שברגע שהוא ייווכח בטעות, הוא יעביר אצבעות בביישנות בשערו, וישאל אותה בגמגום מקסים (בעודו מפשיל מכנסיו) 'אהמ, א..יפה היי..נו?'. פנדורין לא אומר 'לא' לסקס!

אחרי שתקראו את מרכבת היהלום, תרגישו שאתם לא רוצים להיות מאוהבים יותר לעולם. כי כולנו פגשנו את או-יומי שלנו. שנדמה היה שמתנהלת לנו עם הלב בדייקנות של מהנדסת. למרות שבדיעבד, הסתבר שזה לא היה נכון. אבל בזמן אמת? כל ההתנהגות שלה נראתה כל כך מחושבת, מדויקת ומודעת לעצמה. מרכבת היהלום יעשה כואב בלב לכל מי שאי פעם חשב ששיחקו איתו.

יש כמה דברים ברומן שלא אשכח הרבה זמן:
– הסצינת במאורת ההימורים בפתיחה (אחת המגניבות אי פעם). באותו הרגע הערצתי את אקונין כמו ילד קטן.
– או-יומי מאבחנת את פנדורין בשיחה הראשונה שלהם כ'המזל והדברים אוהבים אותך, אבל לא הגורל'. זה גרם ללב שלי לקפוץ מכמה שזה נכון.
– מאסה אדיר אדיר אדיר, אבל כמובן מכור לסקס כמו רוב הגברים בסדרה. חבר'ה, מה נסגר פה? זה רומן בלשי רוסי או משחקי הכס?

יש כל כך הרבה עלילה, דמויות, חוכמה, רגש וניטפוקים במרכבת היהלום, שאפשר להמשיך לדסקס אותו לנצח. אתם מוזמנים לעשות את זה בתגובות, אבל אני אסיים פה במשפט אחד, שמסכם עבורי את הסדרה:

כל ספר של פנדורין הופך אותי לאדם עמוק יותר.