המדף הז'אנרי: The Long Earth – טרי פראצ'ט וסטפן בקסטר
נגיד שאני מסיים לקרוא ספר. נגיד. כמה זמן לדעתכם עובר מרגע הסיום ועד הביקורת בבלוג? אם זה ספר ממש טוב, אז יומיים. ואם זה ספר רגיל? שבועיים-שלושה ככה. עצלן אנוכי.
את The Long Earth סיימתי לקרוא באמצע דצמבר. הביקורת עולה חודשיים(!!) מאוחר יותר. לאיחור מנהלי כזה יש, מן הסתם, סיבות עמוקות. חפירה בהן תתן לנו תובנה לגבי הספר עצמו.
האם The Long Earth ספר גרוע? ממש לא! הוא דווקא ספר חביב מאד. מה גם שעל ספר גרוע קל לכתוב ביקורת (מצחיקה) צ'יק צ'ק.
האם The Long Earth ספר מעולה? אהמ, לא. הוא ספר חביב וזהו.
אז מה הבעיה עם The Long Earth? תראו, יש נוסחת מד"ב, שהתחילה לדעתי בשנות החמישים עם אלפרד בסטר. היא עובדת כך:
1. קחו את המציאות שלנו.
2. תוסיפו לה אלמנט מד"ב אחד ויחיד.
3. תבנו עלילה שחוקרת את האמ-אמא של השפעת האלמנט הזה על העולם.
יש הרבה ספרים שנכתבו לפי הנוסחא הזאת. חלקם (כמו 'פני מועדות לכוכבים' של בסטר) פשוט מעולים. רובם קצת ישנים. כי כיום כותבים מד"ב בצורה אחרת.
The Long Earth משתמש בנוסחא הזאת אחד לאחד לפי כל כללי הספר. הרעיון שלו חביב, המימוש נחמד, הספר קריא, העלילה פסדר, והכל סבבה לגמרי כזה אם אנחנו נמצאים בסבנטיז.
רק שבמאה ה-21 התקשיתי להתלהב מהספר – ויותר מזה: התקשיתי למצוא מה לומר עליו.
יום אחד צצות באינטרנט הוראות להרכבת מתקן מוזר. לב המתקן הוא תפוח אדמה, ועליו מורכבים כל מיני דברים. הבניה כל כך פשוטה, שאפילו ילד בן 12 יכול לעשות אותה.
רצה המקרה, ובדרך קסם, התחילו כמויות אדירות של ילדים – באותו היום – לבנות את המתקן. סתם ככה כי זה מתאים לעלילה. כשהילדים הפעילו את המתקן, הם… עברו לייקום מקביל.
הרעיון העיקרי של The Long Earth זה שיש סדרת עולמות מקבילים ממוספרים לכדור הארץ. כלומר: כדור הארץ 1, כדור הארץ 2,.., כדור הארץ 100,343 וכו'. באמצעות מתקן תפוח-האדמה, אפשר לעבור בין העולמות צעד-צעד. לאט לאט.
העולמות דומים לעולם שלנו, עם הבדל אחד גדול: אין בהם בני אדם! ובני אדם אוהבים מקומות שאין בהם בני אדם, אז הם מתחילים ליישב את העולמות במרץ.
גיבורי הסיפור הם בחור בשם ג'ושוע. Loner מוזר כזה שמגיע לכדורי ארץ נורא מרוחקים כי הוא אוהב להיות לבד. יחד איתו מטייל Lobsang, שהוא מחשב הבינה המלאכותית היחידי בעולם שקיבל הכרה משפטית של "יישות תבונתית".
השניים מתכננים לטייל ביחד בעולמות המקבילים, להגיע לכדורי ארץ כל כך מרוחקים משלנו, שעין אנוש טרם שזפה אותם, ולפתור את המסתורין של מכשיר תפוח-האדמה המסתורי והצעידה.
The Long Earth מבוסס על רעיון ישן של טרי פראצ'ט. מסתבר, אם נאמין לראיון שקראתי עם סטפן בקסטר, שפראצ'ט בכלל רצה להיות תמיד סופר מד"ב. רק שכל עניין הפנטזיה הזה תפס כל כך טוב, שלא היה לו נעים לנטוש לז'אנר ספרותי אחר.
את הספר כתבו השניים ביחד בחלופת מכתבים, אבל עושה רושם שמלבד נגיעות פראצ'טיות, זה ספר סטפן-בקסטרי לגמרי. רוצה לומר: ספר חמוד, אבל חסר את ברק הגאוניות של פראצ'ט.
יש ב-The Long Earth לא מעט רעיונות מעניינים. החיים בייקום בלי מחסור בשטח ומשאבים (כי יש אינסוף כדורי ארץ), מדינות וירטואליות, וכמה פניני חוכמה ששזורים בדיאלוגים.
אבל בהרבה ספרים בעולם יש לא מעט רעיונות מעניינים. ואישית, אני מחפש קצת יותר ברק בספרים שלי. אז עם כל זה ש-The Long Earth היה נחמד (באמת! ממש נחמד), אני לא יכול להמליץ עליו בפה מלא, וגם לא נראה לי שאגש להמשכים שלו.
מה מזל? יש עוד ספרים של עולם הדיסק שטרם קראתי, ועוד הזדמנויות להיזכר בכמה גאון הוא טרי פראצ'ט.
[The Long Earth (אמזון
תגובות אחרונות